שורשים

לפני 25 שנים התחיל העסוק האינטנסיבי בחיפוש שורשים, אחרי שאחד מחלוצי הגניאולוגים היהודים דן רוטברג מאמריקה הוציא לאור את הספר “למצוא את אבותינו” שהפך לרב מכר. ההתעניינות בשורשים יהודיים היא חובקת עולם. היא חוצה גילאים מעמדות כלכליים, השכלה ואפילו גזעים,והסיבות שלה מגוונות מאוד. לצד חרדים שרוצים להתחקות אחרי ייחוסם יש צעירים רבים וחילוניים שרק רוצים לדעת מהיכן באו. יש מי שמחפשים קשר היסטורי ליהדות, אחרים מעוניינים במידע מסיבות גנטיות כדי להתחקות אחרי מחלות תורשתיות שאולי עברו במשפחה. פעם כל אמא יהודייה רצתה בן רופא או עורך דין. עכשיו זה כבר לא מספיק צריך גם סבא רבא סלבריטי. קיימת נטייה מעניינת של גילוי שמות מפורסמים באילן היוחסין המשפחתי. ההתעסקות של יותר ויותר אנשים פרטיים בחקר הגיניאולוגיה היהודית משקתפת את הגידול העצום בנושא. מתברר שהמשימה לא כל כך פשוטה כי קיימות מפשחות מפורסמות של אדמו”רים ורבנים שהולידו אלפי צאצאים. לבעל ה”תניא” לדוגמא נולדו כ20,000 צאצאים בהם גם אברום בורג(מצד אמו),ח”כ שאול יהלום והקבלן הרצל חבס. מספר דומה של צאצאים יש גם ל”גאון מוילנא”. “חידושי הרים” -האדמו”ר הראשון לבית גור העמיד כ 5000 צאצאים ביניהם בן השאר השופטת בגמלאות הדסה בן עתו. ל”חתם סופר” מגדולי רבני הונגריה במאה ה19 נולדו כ 6000 צאצאים,בהן יהודה בלום מי שהיה שגריר ישראל באו”ם. הרמטכ”ל לשעבר דן שומרון הוא צאצא של אדמו”ר ידוע הרבי מרדומסק. כך מוצא עצמו יהודי תל-אביבי בשם גולדשטיין שהתחנך במשפחה דתית לאומית שהוא עצמו צאצא ישיר לאחד האדמורי”ם המפורסמים בתולדות החסידות – רבי אלימלך מליז’נסק, שעד היום עולים מדי שנה לקברו שבמזרח אירופה אלפי יהודים מכל העולם. הידיעה שיש לך רב מפורסם במשפחה הייתה חשובה ליהודים מאז ומתמיד,כל אחד שמח לגלות שהוא צאצא של רב מפורסם בלי קשר לאורח חייו היום. מציאת שורשים היא עסוק מרתק המצריך התעמקות גם בהיסטוריה, ספרות,גיאוגרפיה פסיכולוגיה ואפילו שליטה במידע גסטרונומי. ספר לי מה אכלו אצלך במשפחה ואגיד לך מאיזה מוצא אתה. הידעתם למשל מדוע יהודי פולין ממתיקים מאכלים רבים בסוכר,כמו הקוגל בשבת או הגעפילטע פיש? כי בפולין חלשו יהודים על תעשיית עבוד הסוכר שנחשב עבורם מרכיב זול בתפריט ,בעוד במדינות אחרות בהן לא הניחו ליהודים לעסוק בסוכר, הוא היה יקר יותר ולא כיכב במתכונים. גברת אחת בשם שלי טללי דרדשתי שהיא נשיאת האגודה לחקר המשפחה היהודית וילידת ארה”ב, גילתה למשל, שמשפחתה שמקורה בעיר קטנה בבלורוסיה ושצליל שמה ספרדי,אכן הייתה ממגורשי ספרד ואילו משפחת בעלה היא אחת המשפחות היהודיות הפרסיות הגדולות ביותר הכוללת שני ענפים מוסלמיים. לדברי טלי דרדשתי יש שתי טעויות למי שחושב שלא ניתן למצוא את עקבותיה של מפשחתו מכל מיני סיבות. טעות ראשונה: אמנם משפחות גרעיניות רבות שנותרו באירופה הכבושה הושמדו בידי הגרמנים אבל היו יהודים שהיגרו לארה”ב ,אנגליה ,קנדה ואוסטרליה כבר במאה ה-19. אחרים נדדו לרוסיה או עלו לישראל. כך שגם למשפחות שהושמדו בשואה נותרו ענפים חיים במקומות אחרים בעולם וזה שווה חיפוש. טעות שנייה: טוענים, ממילא הגרמנים השמידו הכול, גם זה לא נכון. הגרמנים הקפידו להשמיד אנשים אבל לא ניירת. להפך, הם שמרו כל מסמך ותעדו בצורה אובססיבית.נפילת חומות הברזל חשפה לא אחת עיירות נדחות שאוכלוסייתן הושמדה אבל הארכיונים של רישומי המשפחות ותולדותיהן נשמרו החומר הזה ממתין

צלחת פסח

לגאולתו. ועכשיו הגענו לתכלית,מה כל אחד מאתנו הפרט יכול לעשות לביתו? ראשית ניתן לגלוש לאתרים המפורסמים כמו:

www.jri-poland.org , http://www.jewishgen.org,www.genealogy.galim.org.il. שנית: מאגר אינטרנט של בית התפוצות מספק אפשרויות לחיפוש בתשלום והוא מתאים לכל העדות. בכתובת www.bh.org.il ניתן תמורת כ22 שקלים להזמין חיפוש של ארבעה שמות משפחה. ניתן גם לעסוק בחיפוש שורשים במרכז לגניאלוגיה יהודית על שם דאגלאס גולדמן שבבית התפוצות תמורת שבעה שקלים לרבע שעה חיפוש. ועוד פרט חשוב, באחד המזכרים ששלחמ אלי יושבת ראש ארגון יוצאי זמושץ’ הגברת אווה בר זאב,היא מציינת את הניצחון שנחל הארגון במאבק שניהלו מול שלטונות פולין משך שבע שנים שבסופו קבלו חזרה לידיהם את בית הכנסת הספרדי העתיק והיפהפה בזמושץ’ שהוקם בשנת 1600 . עכשיו לשמחתנו,בית הכנסת נמצא בידיים יהודיות. פרט חשוב נוסף הוא, שיתוף הפעולה שנוצר בין ארגון יוצאי זמושץ’ עם מוזיאון השואה בוושינגטון. כפועל יוצא ראשון משיתוף פעולה זה ניתן למלא טופס של רישום ניצולי שואה .להורדת הטופס:http://www.ushmm.org/remembrance/registry הכתובת לשליחת הטופס הממולא :אווה בר זאב ,ארגון יוצאי זמושץ’ רח’ בארי 10 ת”א . מיקוד 64682 . ברצוני גם לספר לכם שבקמפוס אוניברסיטת תל-אביב בבניין גרוס הצמוד לספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי,נמצא אוסף וינר העוסק בנושאים של אנטישמיות , השואה והפאשיזם. האוסף כולל פרסומים על הרייך השלישי,אירופה בין שתי מלחמות העולם,קהילות יהודיות באירופה ,שואה אנטישמיות, פאשיזם והכחשת השואה. זהו אוסף שנוסד בשנת 1933 באמסטרדם על ידי ד”ר אלפרד וינר, מלומד יהודי גרמני,איש עסקים ועיתונאי. ד”ר וינר הכיר בסכנה הטמונה בנאציזם כבר בראשיתו והקדיש עצמו לאסוף המסמכים. בשנת 1939 עם גבור הסכנה הועבר האוסף ללונדון. במהלך מלחמת העולם השנייה תרם המידע האצור באוסף הזה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. האוסף תרם בהכנות למשפטי נירנברג ועזר לרשויות משפטיות, בתי דין ועוד .ב1980 הועבר האוסף מלונדון לאוניברסיטת תל-אביב.

התרגום מצרפתית של עלון הפרסומת הנ”ל המחולק לתיירים

המקורות של קרסנוברוד אינם ידועים היטב. בתחילה היווה המקום חלק מהרכוש של המשפחה האצילית בשם ליפסקי מהמאה ה16 ועבר אחר כך לידיהם של הלשצ’נסקים .האישור למתן זכויות חוקיות לעיירה קרסנוברוד והזכות לארגון של 6 ירידים בשנה ניתן ללישצ’ינסקי על ידי המלך זיגמונד השלישי.לישצ’ינסקי ייסד את הכנסייה הקלווניסטית שבה התקיים ב1647 הכנס הכנסייתי של פולין הקטנה. לאחר המלחמות של המחצית השנייה של המאה ה17 ליד היובלים של הנהר krupiec שמייחסים לו סגולות ריפוי נמצאת הכנסייה הקטולית ובה לוח של מריה. כנסייה קטולית זו נוסדה על ידי marisienka sobieska בטרם הפיכתה לאשתו של מלך פולין.הדחף לבצוע מהלך זה בא הודות לשיפור בבריאותה. מזה 300 שנה הכנסייה של קרסנוברוד מהווה מרכז לפולחן דתי ומקום לעלייה לרגל של רבים. הקונצרטים הבינלאומיים של אורגן הפכו למסורת ומתקיימים מדי קיץ בחסותה של כנסיית מריה הקדושה. במנזר ישנו מקום ובו המוזיאון של האזור הכפרי של קרסנוברוד ויש שם שחזור של החפצים המייצגים תחומי אומנות כמו כדרות ,כמו כן, ייצור לוחות וחלקי רהיטים (הארונות המפורסמים של קרסנוברוד). ב 24 במרץ 1863 התנהל בסביבת העיר קרב גדול של המורדים הפולניים בראשותם של האדונים lelewel-borelowski נגד כוחות הצאר. מאורע זה הונצח באנדרטת מורדי ינואר שנמצאת בבית הקברות המקומי.עקב קרב זה אבדה קרסנוברוד את מעמדה החוקי כעיר. משך חודש ספטמבר 1939 הייתה קרסנוברוד בלב הקרבות הגדולים ונהרסה כמעט כליל.במשך תקופת הכבוש הגרמני הכפר היה עד להפצצות עקובים מדם ורציחות רבות בוצעו על ידי ההיטלריסטים. הכפר הפך לאחד המרכזים של ההתנגדות – הרזיסטנט ומשם יצאו פעולות רבות על ידי הפרטיזנים. ב1974 גמרו לבנות את האגם המלאכותי בעמק Wieprz . קיימת אפשרות להתארח באכסניות,בבתים פרטיים, או במרכזי נופש. יש בקרסנוברוד קרוב ל1700 מקומות אירוח.הגבעות של roztoche מאפשרים תנאים נוחים לספורט חורפי-הגלישה. הגולשים שעושים סקי נהנים מהשיפוע המושלג של ההר chelmova . בחורף עדיין קרסנוברוד מציעה אטרקציה אחרת והיא נסיעה במזחלות. בזמן הנסיעה חולפים על פני עמקים יפים וציוריים ביער ומסיימים בקומזיץ גדול. גילוי המעיינות העשירים במלחים והאקלים הטוב של איזור הכפר תרם לייסוד של מקום נופש גדול למטרות ריפוי. מאז המאה ה19 עומד שם סנטוריום(בית מרפא). בניית אתר נופש זה למטרות ריפוי הושלמה לאחר שהופסקה במלחמת העולם השנייה. כיום בארמונם העתיק של בני leszczynski נמצא בית מרפא לשיקום ילדי ינוש קורצ’אק ובו מרפאים מחלות אברי נשימה וגפיים. החל מ1 בינואר 1995 הממשלה של הרפובליקה הפולנית השיבה לקרסנוברוד את מעמדה כעיר ,והודות לכך חוברה קרסנוברוד לעבודות תשתית נרחבות לשיפור חזות העיר. כיום קרסנוברוד מחוברת למערכת אספקת גז והוחל בה גם בניית מכון טיהור מודרני. שלטונות העיר יחד עם הקהילה שלה מחפשים דרכים לפתוחה של קרסנוברוד כעיר שתהווה מרכז תיירותי ומקום שהתברך באקלים טוב. קיים כר פעולה נרחב להשקעה בשטח התיירותי כמו בילוי וריפוי ,קיימות גם אפשרויות רבות להשקעה אקולוגית.לפעולות אלו יש העדפות מטעם השלטונות והקהילה העירונית.

רשמי מסע לפולין של אילנה פולק ואחיה אפרים פינסקי -יוני 2010

אילנה ואחיה אפרים(אפי) רצו שגם האימא מילה תצטרף,אולם היא לא הייתה מוכנה לשמוע על טיול מעין זה בגלל האנטישמיות שראתה ביהודים את הגורם לכל החולות הרעות שהתרחשו באולם הימים,ימי מלחמת העולם השנייה,ושלולא האנטישמיות הבלתי מתפשרת ואכולת שנאת החינם ,שהפגינו הגויים אזרחי ארץ זו יכלו להינצל רבים מיהודיה. עדיין ,גם בימנו אלה,אחרי כל מה שקרה לעם היהודי, ישנם לא מעט סיפורים על אנטישמיות. יתירה מזו ,לניצולי השואה זהו טיול לגמרי לא פשוט שלא להגיד טראומטי, לבקר בפולין שבה רבים מבני משפחותיהם וקרוביהם קבורים מתחת לאדמת ארץ זו. אילנה ואחיה אפי הבינו לנפשה הנסערת של אימם ,מילה, השלימו עם העובדה שהיא לא תיסע, ורק בקשו לקבל פרטים על עיירת הולדתה, שלשם היו מועדות פניהם. הם חזרו והסבירו לה שזה לא יהיה טיול רגיל עבורם,הטיול יוסיף נדבך של ידע והבנה לשורשי המשפחה, וכי אין תחליף למראה עיניים ולחוויות שיספגו מהביקור. לנוכח טיעונים כבדי משקל אלה הסכימה האם לשתף פעולה ולמסור פרטים על עיירת הולדתה קרסנוברוד. מילה התרגשה מאוד כאשר שמעה את שני ילדיה מדווחים מקרסנוברוד ומספרים לה שהם נמצאים ברחוב שביינטגו רוחה שבו עמד פעם ביתה .מילה החלה לשאול אם ניתן לראות משם את ההר, את היער וגם את הנחל כדי לוודא, שאכן ילדיה הגיעו לרחוב הנכון, כששמעה שזהו הנוף ,הביעה את שביעות רצונה.

מגן דוד

לאחר השיחה עם האם החליטו אילנה ואפי להיכנס לאותו יער שהשתרע על שטח עצום והפך במרוצת השנים לשמורת טבע ובאותה עונה של השנה היה כולו ירוק והדיף ריח ניחוח. הם המשיכו למעבה היער ושם נתקלו בכנסיה קטנה קפלה, שאליה מגיעים להתבודדות. ניתן היה גם ברחוב שביינטגו רוחה להבחין,בשלט שעליו רשום שמו של הרחוב וגם בשלט נוסף,המורה את הדרך לקפלה. ברחוב שביינטגה רוחה עצמו, מצויים הרבה בתי נופש עשויים מעץ חד ודו קומתיים. ליד כיכר העיירה מעברו השני ישנו אגם וגשרון שמעליו רואים את כל בתי הנופש בצבעי צהוב וכחול. יש גם בתי מלון ומסעדות. קיים גם בניין העירייה ועליו השלט “גמינה קרסנוברוד”. ברחוב הראשי קרוב לבית העירייה נמצאת מפה שמצביעה על המקומות הראויים ביקור, כמו: האגם ,היער ועוד. עד כאן רשמי הביקור .

 סיפורה של רחל צוברי -לוי (בתו של לפלר סנדר ז”ל)  כמלווה של

טיול שרשים  של בית הספר של בתה:            

כמובן שעשינו את כל הביקורים הרגילים שעושים לבני הנוער. מחנות הריכוז אושוויץ ,מיידנק וכו’.בוקר אחד יצאנו לדרך ולאחר נסיעה ממושכת שאלתי את המדריך לאן נוסעים והוא ענה בשלוות נפש ,לקרסנוברוד. מסתבר שהוא זכר שספרתי לו כי אבי משם והוא החליט לקחת אותי יחד עם כל האוטובוס . הייתי מופתעת ומאוד התרגשתי. המדריכה הסבירה כי קרסנוברוד שימשה כעיירת קיט ,והיו מגיעים אליה לנופש.הנסיעה הייתה ארוכה וארכה מספר שעות. כשהגענו ירדנו ,אני ,בתי,המדריך שלנו, המדריכה הפולנייה ,אחת המורות ומספר תלמידים, והתחלנו לחפש את הרחוב שבו גר אבי.הייתה לי הכתובת שהוא עוד הספיק לתת לי לפני שנפטר.אבא תמיד היה אומר שהוא לעולם לא יחזור לשם,אך אם אני אוכל לנסוע הוא ישמח מאוד. נעזרנו במדריכה הפולנייה שבררה איך מגיעים לכתובת.

ספר שורשי החיים

מסתבר שבדיוק באותו הזמן עשו שיפוצים והחליפו את אבני המרצפות ברחוב. שאר הרחובות נשארו בעליבותם כפי שהיו כל השנים. כל העיירה מאוד קטנה ואין בה מה לראות למעט הנוף המיוער המתבלט ביופיו ובמלוא הדרו. לבסוף,מצאנו את הכתובת ,מייד יצאה בעלת הבית הפולנייה שהכריזה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים ושלא מותיר מקום לספקות, שהבית אליו הגענו שייך רק לה ,היא קבלה אותו מהמדינה. כנראה חשבה שבאים להפקיע אותו מידיה. חזית הבית עבר שיפוץ ונראה חדש יחסית ,אך חלקו האחורי נשאר במצבו הקודם ,בדיוק כפי שתיאר, לא פעם אבי. צילמתי את בתי בחצר הבית ,מרוב התרגשות שכחתי לבקש שיצלמו גם אותי שם בחצר,חבל. עד היום אני מצרה על כך.

רשמי מסע לפולין של פנסקי חנה,בנה אבי ואחותה עדין חיה -יולי 2004

באמצע יולי 2004 יצאו למסע שרשים הגברת פנסקי חנה,בנה הד”ר אבי פנסקי ואחותה עדין חיה, יחד עם קבוצה גדולה של כ 80 איש חברי ארגון יוצאי זמושץ’,ארגון זה עורך מדי שנה מזה 8 שנים מסע שורשים לזמושץ’ וסביבתה. את רשמי המסע הבלתי נשכחים שמעתי מחנה והרי עיקרי ספורה המרגש. הרעיון לבקר בקרסנוברוד קנן בתודעתה שנים רבות. כבר לפני 17 שנים, כשאביה יצחק ז”ל היה מוטל אז על ערש הדווי ושעותיו היו ספורות, רצתה חנה לדובב אותו ולשמוע עוד את קולו, ובין השאר גם לדעת מה עלה בגורלו של הסבא לייביש ז”ל האבא של אביהם. בשעותיו האחרונות כשנשמתו באפו בפר האבא יצחק על הסבא לייביש שהיה הקורבן היהודי הראשון של המלחמה. לדבריו, כשהמלחמה פרצה ברחו יהודי העיירה על זקניהם וטפם ליער של קרסנוברוד. גם משפחתו של הסבא הסתתרה ביער. כעבור זמן מה כשהרעב התחיל להציק החליו הסבר לייביש ללכת לעיירה ולבקש משכניו הפולנים שאותם הכיר היטב קצת לחם וחלב. לרוע מזלו בכניסה לעיירה עצר אותו גרמני שהורה לו לחזור על עקבותיו וכשעשה כן ירה בגבו ללא רחמים וללא היסוס, והשאירו מוטל מת על הכביש בפאתי היער. כשהבן יצחק ובני ביתו ראו שהסבא בושש לחזור אז החליטו לצאת ולחפש אחריו רק בשעות החשיכה כדי לא להתגלות. לאסונם הגדול מצאוהו ללא רוח חיים מוטל שם על בטנו כשהוא ירוי בגבו. עוד באותו לילה הובא הסבא לקבר ישראל ונקבר בבית העלמין של קרסנוברוד והוא בן 57 בהירצחו. יהי זכרו ברוך! מותה של האימא ברוניה ז”ל לפני 4 שנים העצים בחנה את הרצון שהפך כמעט לבלתי נשלט, לבקר בעיר הולדתה ולהתחקות על מה שעלה בגורלם של קרובי משפחתה ואולי אולי למצוא את הקבר של סבא לייביש. המסע לפולין של חנה, בנה אבי ואחותה חיה היה בבחינת סגירת מעגל. מעין חוב שרבץ עליהם ועתה הגיע זמן פירעונו. בשלב מסוים של המסע התנתקו מקבוצת חברי זמושץ’ שכרו מונית ונסעו לקרסנוברוד ,הישר למרכז העיירה וליתר דיוק לשוק שנקרא איך לא,רינק. במרכז השוק עמדה בזמנו המספרה של הסבא. שלושת חברנו שוטטו בין הדוכנים וניסו לגלות גויים פולנים זקנים שידעו לספר משהו על מה שאירע ליהודים במלחמה הנוראה ההיא. אולם, פרט לתשובות מתחמקות על איש זקן שנפטר וזקן אחר שחי אבל לא יודע כלום לא הצליחו להציל דבר. החבורה שלנו

המשיכה להתרחק מהשוק עד שהגיעה לפאתי היער. היער של קרסנוברוד.וכאן פתאום באורח טלפתי קלטה חנה את המסר שהמקום שעליו הם דורכים הוא המקום שהגרמנים ירו בסבא לייביש. ואז בלי לחשוב הרבה חזרו לשוק שבמרכז העיירה כדי לנסות שוב את מזלם. והמזל אמנם האיר להם פנים. יד המקרה הובילה אותם לאישה פולניה מוכרת דובדבנים. חנה וחיה ספרו לה שהן ילידות העיירה ומאוד מעוניינות לדעת היכן עומד הבית שבו נולדו ומה עלה בגורל יקיריהם. ללא כל היסוס הצביעה האישה על המקום שממול שבו מתגורר זקן יליד קרסנוברוד בעל ידע לא מבוטל. מעודדים משהו צעדו שלושתם יחד עם הצלם שהיה צמוד אליהם, לעבר ביתו של הזקן שישב ליד השער שבחצר ביתו. ברשותו האדיבה של הזקן הם נכנסו לחצר והאירוע כמו כל המסע, תועד. השאלה הראשונה שהופנתה הייתה האם הוא מכיר איזה פריזייר (ספר בפולנית), שחי לפני המלחמה. ואז מבלי לחשוב הרבה ענה: “הכרתי ספר בשם לייביש”, כשחנה ואחותה שמעו את שמו של הסבא יוצא מפיו של הזקן סמרו שערותיהן, זעקת שבר “אוי” פרצה מפיה של חנה שתיהן החלו לצעוק,לצרוח ,להתייפח ולבכות האחת אל כתפה של השנייה. הזקן זכר גם את האבא של יצחק ז”ל ואף היכן מצויים הבית והמספרה. תחילה סרב הזקן לשתף פעולה ולהראות את מקומם של הנכסים מפחד שמא ירצו להחזיר לעצמם את הרכוש, לא הואילו ההסברים החד משמעיים שזו לא מטרתם ושבסך הכל רוצים את הבית שבו נולדו. לבסוף התרצה הזקן לא לפני שנרמז לו ששירותו לא יהיה לשם שמיים. גם אחת מבאי ביתו של הזקן, שנחונה בחוש ריח מפותח לכסף עודדה אותו לגלות. כיום, במקום המספרה קיימת חנות לדברי קוסמטיקה וחומרי ניקוי, ואילו מהבית נשארו רק חצר וגדר. הזקן אשר שאת הסבא לייביש הרגו הגרמנים ביום הראשון של המלחמה. הוא גם הצביעה על הגבעה שעליו שכן בית העלמין היהודי של קרסנוברוד. חנה ושאר החברים נפרדו מהזקן לא לפני שדחפו לו סכום כסף לא מבוטל והתחילו לטפס לראש הגבעה. כאשר הגיעו כאשר הגיעו למקום, מלבד שפע של צמחי בר, לא ראו דבר. היה זה מחזה בלתי נתפס כיון שרק לפני כמה עשורים עמדו כאן על הגבעה מצבות של קדושי קרוסנוברוד לדורותיהם, ועכשיו אין זכר למה שהיה. הכל שרוי בשיממון ועזובה, ורק העצב והמועקה משתלטים על הלב והנשמה עד שבא לזעוק לעולם; “עם ישראל חי, אנחנו כאן ושום דבר לא יטשטש את קיומם של החיים היהודיים התוססים שהיו בקרסנוברוד”. והנה באורח פלא, מוצא הבן של חנה שבריר של מצבה ועליו מספר אותיות עבריות. ההתרגשות אוחזת בכולם, רואים בזה מעין אות משמיים. הבן של חנה ממהר לנקות את פיסת המצבה וקובע אותה בתוך הקרקע, לידה מדליק נר נשמה ואומר קדיש לזכר כל קדושי קרסנוברוד שחיו בעיירה ושחלקם הגדול מתו על קידוש השם. אמירת תפילה זו של קדיש מעידה לדעתי, שכל ישראל ערבים זה לזה. לאחר תפילת אל מלא רחמים נפרדו מהמקום הקדוש הזה הרווי בדם יהודי טהור וביניהם גם בדמו הטהור של הסבא לייביש. מה שראוי לציין

בית קברות בקראסנוברוד

הוא שעל אף שהפולנים שדדו את בית הקברות על מנת לטשטש ולמחוק כל זכר יהודי,הם לעולם ,אבל לעולם לא יצליחו בכך כי אנו נשבענו לזכור ולהזכיר לעולם את מה שעוללו לעמנו. אמת, הגבעה שוממה ואין עליה מצבות, אבל השורשים היהודיים נמצאים עמוק בתוכה, והראיה , האדמה הקדושה של הגבעה לא נחרשה ונשארה בתמימותה. גם הבתים החדשים שנבנו בקרסנוברוד אמנם נושקים לגבעה אבל לא נוגעים בה. בכניסה לקרסנוברוד ישנה שכונה יפה של בתים בני שתי קומות ובתוך העיירה גופה, במקום הבתים שנשרפו במלחמה , נבנו בתים צמודי קרקע. השוק שוכן עדיין במקומו הישן. לאחר שירדו כולם מהגבעה הקדושה הרגישו חנה ואחותה חיה שהגשימו חלום והן מאמינות שזה היה גם רצונם של אביהם יצחק ואמם ברוניה זיכרונם לברכה. לדברי חנה, נסיעה זו הייתה סגירת מעגל ועכשיו אחרי 65 שנים אין יותר מה לחפש בארץ כפוית טובה זו. במסגרת מסע השורשים הקבוצתי בהדרכתו של מזרחי חיים מכפר-סבא, בקרו גם בוורשה. היה זה ביקור בן יומיים. בוורשה ראו את בית העלמין הישן ואת הגטו. משם המשיכו ללובלין ומיידנק. במחנה ההשמדה מיידנק היו משרפות, על יד המשרפות נערמו ערמות של אפר של גופות עמנו השרופים. האפר התקשה עם הזמן בגלל הגשמים והפך לגוש אחד גדול ומוצק מעין הר. על הר זה מצטופפים עורבים במיאותיהם שנמשכים אולי לריחות של השרידים. אחרי “קדיש” ו “אל מלא רחמים” לזכר הקדושים שהושמדו במיידנק, הם ביקרו גם באושביץ ומשם צעדו לאורך פסי הרכבת בצעדת החיים לבירקנאו שגם שם היו משריפות. בבירקנאו היו משרפות בגדלים שונים משרפות גדולות לגופות של מבוגרים ומשרפות קטנות לגופותיהם של ילדים. הכל היה מחושב במפלצתיות על ידי הנאצים ימ”ש. יחד אתם צעדו גם קבוצות של לאומים שונים כמו סינים, קוריאנים, יפנים ואפילו פולנים. הגיע גם נוער מהארץ כמו מקיבוץ חצרים. התמונות של המשפחות שהוכנסו למקלחות ולתאי הגזים היו מזעזעות וקורעי לב. המוח לא מסוגל לקלוט את הגירויים שמתקבלים מהעיניים שלו עצמו. לראות ולא להאמין את החדר שבו התפשטו הקורבנות והחדר של תאי הגזים.

ליל הבדולח

יש גבול!! הלב מתפוצץ מבפנים ויש ים של דמעות. אחרי שחנה חזרה הביתה היא נזקקה לשבוע מנוחה במיטה כדי להתאושש מההלם שגרמו לה המראות והגירויים שספגה לאורך המסע. גם חודש ימים אחרי המסע נכרה בה עדיין ההתרגשות כשהיא נזכרת ומספרת את החוויות שעברו עליה ועל יקיריה. אודה ולא אבוש שגם אני בכתיבתי זו הזלתי לא מעט דמעות. גם בנה הרופא לא נשאר אדיש בלשון של המעטה לחוויות אלה. המטופלים שלו היו הראשונים ששמו לב שמצב רוחו אינו כתמול שלשום. הם חשו שהדוקטור שלהם נושא איזה משא כבש על כתפיו. בלית ברירה היה חייב לספר להם על מסע השורשים שגרם לו להתרגשות לא קטנה. המטופלים מצדם הרעיפו עליו שבחים רבים וציינו א החשיבות שיש לצעירים כממשיכים בנשיאת הזיכרון הקולקטיבי של עמנו. ואמנם חשוב שהצעירים או כפי שנקרא להם דורות ההמשך יכירו את השורשים של הסבים והאבות שלנו וישאבו מהם כוח למען עתידה וקיומה של האומה לנצח נצחים. אחטא לאמת אם לא אציין שחנה נתקלה גם בגילויי אנטישמיות אלימים ושנאה תהומית ליהודים. כנראה ,שהעולם הנאור לא השתחרר עדיין מנגע זה שרודף אותנו אלפי שנים ולא למד את הלקח.אנו ששילמנו מחיר כה כבד למדנו שליהודי יש רק מקום אחד ויחיד עלי אדמות לחיות בו והוא ארץ ישראל. על כן בבניית הארץ ננוחם ותעמוד לנו הזכות של אבותינו הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם. ולסיום דברי אלה, נתונה תודתי הרבה לחברתנו היקרה חנה ששיתפה אותנו בחוויותיה שלה ושל בנה אבי ואחותה חיה במסע השורשים לפולין של שנת 2004 .

מסע השורשים של הגב’ הרמן רחל ובעלה.

רחל ובעלה יצאו לפולין לשבוע ,בטיול מאורגן מטעם אמונה בשלהי יולי 1999 . הם בקרו בערים וורשה, לודג’ לובלין וזמושץ’. לאחר ביקורם בזמושץ’, החליטו להגיע במסגרת פרטית גם לעיירת הולדתה של רחל,קרסנוברוד. שכרו מונית ומורה דרך מקומי. אף שרחל הייתה ילדה כבת שבע כשעזבה את העיירה, היא זכרה היטב את הגשר על נהר וויפש שדרכו ניתן להגיע מזמושץ לקרסנוברוד.
אגב, בכניסה לעיירה מתנוסס עדיין השלט עם השם קרסנוברוד. לדברי רחל העיירה של היום שנתה את פניה ללא הכר ולא דומה כלל למה שהייתה לפני המלחמה. לא נותר סימן וזכר לחיים היהודיים התוססים ורבי התוכן שנמשכו כ-400 שנים. הכול נמחק כאילו לא היו דברים מעולם. הלב נצבט והמוח ממאן לקלוט את המציאות החדשה.
העיניים תרות אחר התמונות שנחרתו בזיכרון אך לשווא. בית הכנסת נשרף ואין זכר שעמד על תילו. אין גם זכר לבתי היהודים, הכול נותץ או נשרף ובמקום זה נבנו בתים חדשים רובם צמודי קרקע, למעט בית הספר הפולני שהפך למוזיאון.

העיירה של היום ,כפי שכבר ציינתי אינה דומה לזו שהייתה לפני המלחמה, ולכן לא יכלה רחל למצוא את ביתה, לצערה הוא נמחק מעל פני האדמה ופשוט לא קיים יותר. היום יש בעיירה דואר,ומעט חנויות ביניהם חנויות לצעצועים . רחל התהלכה בעיירה כמו חוני המעגל, לא הכירה איש. כאשר ניסתה ליצור קשר עם תושבי המקום , נתקלה בקיר אטום ולא הצליחה להציל מפיהם דבר, למעט אותו גוי ישיש בן ה90 שספר שהרגו יהודים כיוון שלא נסעו לפלסטינה. למותר לציין שאין כלל יהודים בקרסנוברוד! לשאלתי מה הניע אותה לבקר השיבה: “לעלות לקבר אבות”. רחל חפשה גם את הקבר של הסבא רבא שלה ,הרב נחום פיגנבוים זצ”ל, שהיה רבה של קרסנוברוד לפני מלחמת העולם הראשונה ומחבר ספר ההלכות “רבתא לשבתא”. חפשה את בית הקברות היהודי , מורה הדרך שהתלווה ניסה לעזור, טפסו על ההר שהיה מלא בצמחיה סבוכה ובקושי פלסו את דרכם לפסגת ההר. לאכזבתה ולצערה, נמצאו רק שני קברים מוזנחים ללא כיתוב, בצורת חביות שנטו לצידם. לדברי רחל, בשנת 1947 שנתיים לאחר השואה המחרידה והנוראה עדיין נמצאו קברים יהודיים. בן העיירה ,כמדומני שלמה אונציג ,אסף באותה שנה גוויות של יהודים והביאם לקבר ישראל,בקבר אחים. היום אין זכר לקבר זה. הגויים תושבי המקום שדדו את בית הקברות ,גנבו מצבות והשתמשו בהן לרצוף מדרכות.
לצערנו הרב, הגרמנים האנטישמים י”ש רצחו יהודים במטרה להשמיד את העם היהודי, והפולנים האנטישמים לא יכלו לסבול אפילו את המתים שלא מסוגלים להפריע לאיש. לצערנו, האנטישמיות היא כל כך שטנית עד שהיא מנסה למחוק כל סמל יהודי שקיים על פני האדמה. חייבים ללמוד את הלקח שלא לשכוח את העבר לדבוק בשורשים שלנו ולהעביר מסר זה מדור לדור למען עתידנו ,עתיד ילדינו ונכדינו לעולם ועד.

מסע שורשים של החבר נפתלי נגל ביולי 2003 :

נפתלי יצא עם קבוצה של ילידי העיר זמושץ’ ביוזמת ארגון יוצאי זמושץ’ למסע שורשים בן עשרה ימים.
נפתלי ביקר משך שעתיים בעיר קרסנוברוד ביולי השנה. לדבריו, לא נשאר כמעט כלום מן העבר. רק הכנסייה שהייתה ביציאה מקרסנוברוד בדרך לטומשוב עדיין עומדת על תילה. נפתלי נזכר שכשהיו הוא ויהודים אחרים שכמותו חולפים על פני הכנסייה היו אומרים את הפסוק מספר דברים פרק ז’ פסוק כ”ו :” שקץ תשקצהו ותעב תתעבנו כי חרם הוא” וכמובן שהוסיפו יריקה הגונה. לדבריו במקום שהיה השוק ושנקרא rinek (רינק), והנמצא בצד המערבי ,הקימו הרשויות איזור נופש עם אגם מלאכותי. הוא הבחין בהרבה נופשים ובהמולה שמסביב. קרסנוברוד מעצם מהותה הייתה עיר קיט מקדמת דנה. את האזור המתוייר הזה פתחו כנראה בשנים האחרונות. נפתלי התרשם מאוד

שורשים

ממדריכת הטיול שלו שוש הירשמן שהראתה בקיאות רבה וידעה לספר על המקומות שבקרו כמו מחנות ריכוז בירקנאו,אושבינצ’ים, בתי קברות ובתי כנסת. הוא אף ספר שבזמנו עבדה אצל אמו גויה שהבן שלה כמחווה צילם לפני כ-5 שנים את קרסנוברוד כולל המקום שבו עמד הפנסיון של בורג והיום הפך למקום נופש. ואם ברצונו לדעת מה שאירע ליהודי קרסנוברוד בשנות המלחמה הנוראיות כדאי לדברי נפתלי,לתשאל את הגויים הותיקים שחיים סביב העיירה שלנו. אחד הדברים שהוסיף בשיחתי עמו, היה בקשר ליהודים שחיים בארה”ב כיום. בניו יורק יש בית קברות של יוצאי קרסנוברוד,וכל חבר בקהילה זו של יוצאי קרסנוברוד זכות להיקבר בבית עלמין זה.

מסע שורשים של החברים אריה אלבאום ושלום שורצברג :

חברים יקרים נוספים שביקרו בקרסנוברוד ביולי 2003 היו קרובי משפחתי, אחי שלום ודודי אריה אלבאום עם אשתו
וילדיו. לדברי דודי אריה קרסנוברוד התרחבה מאוד, אולי פי 10 משטחה שלפני המלחמה העולמית השנייה, חל גידול גם במספר תושביה. גם הוא אישר בפני שזוהי עיירת נופש. יש בקרסנוברוד בתי הבראה וקייטנים שמגיעים מכל קצווי פולין לרוב כאלה שסובלים ממחלות ריאה ובעיקר משחפת. הנהר שהיה פעם יבש ולא קיים עוד. את מקומם של המים הזורמים בנהר תופסים עשבי בר רבים ומגוונים. לפני שלוש שנים הרסו את בית הכנסת האהוד והיקר לבני עיירתנו והקימו במקומו בתים חדשים. הגויה שגרה בבית שנבנה על מגרש זה ספרה ,שאמה,החביאה בעלית הגג את הרשקו גורטלר ומשפחתו.

שורשים

במכתב שכתבה הגויה לדודי אריה באוגוסט השנה היא שאלה מה עלה בגורלה של משפחה זו,מפני שבשלב מסוים של המלחמה הגרמנים הקיפו את ביתה ובגלל שפחדו שיגלו ויאשימו אותם במתן מסתור ליהודים ,ברחו והשאירו את המשפחה היהודית . ועכשיו מאוד רצתה לדעת מה עלה בגורלם. הגויה ציינה שידוע לה שבתו של הרשקו בקרה בשנת 1955 בארץ ומאז אבד הקשר עמה. הגויה גם ספרה לדודי שהיום היא ובעלה גמלאים שחיים מפנסיה של 1700 זלוטי לחודש, ושזו פנסיה טובה יחסית. אחרים חיים ממחצית הסכום הזה. לשאלתו של דודי איך מסתדרים ללא יהודים,ענתה ללא היסוס:”מוטב שלא תשאל”. הקידמה לא ממש הגיעה לעיירה, לא רואים מכוניות ,אבל כן רואים עוני ועליבות. הגרף הפולני פודקובסקי שהתגורר בעיירה לפני המלחמה והיה ידוע כעשיר מופלג איבד את כל רכושו. ממשלת פולין החרימה את קרקעות אחוזתו ,והוא נשאר חסר כל. בתו הגרה לאנגליה ובנו הטייס נספה במלחמה.

ילדים קוראים

המעשה הבא התרחש בעיירתנו ,ספרה אותו הגב’ הדסה גוסטינסקי בת אברהם ורחל אלבוים בדצמבר 1997 . הנה סיפורה:” עבור אנשי עיירתנו קרסנוברוד , זה סיפור שאינו זז ממחשבתי הרבה שנים. יכול להיות שכבר מזמן הייתי צריכה לספר אותו. אבל איך אומרים? טוב מאוחר מאשר אף פעם. הסיפור הוא על עזרה הדדית וגמילות חסדים ,שהיה בעיירתנו קרסנוברוד. לפי זכרוני זה היה בשנת 1935 שנה וחצי לפני עלייתנו ארצה. כידוע לכם אנשי קרסנוברוד עסקו בכל מיני מלאכות וגם במסחר זעיר . אבי זכרונו לברכה אברומצ’ע ברוכעס- כך קראו לו , היה מתעסק במסחר זעיר. בקיץ היה מספק ביצים לבית ההבראה שהיה ביער בקרסנוברוד בהנהלתו של משה לייב. ובחורף עם כל מיני מסחר דרוש.
בשנת 1935 אני זוכרת המצב הכלכלי שלנו היה קשה מאוד מכיוון שהממשלה הטילה על אבי הרבה מיסים. היה עליו לפרנס אז משפחה עם חמישה ילדים. אבי התחיל לעסוק במכירת מחורקה. זה היה חומר שהכינו לסיגריות. הגויים בחורף היו קונים את החומר שאבי ניקה, ייבש אותו והיה מוכן לשימוש. הוא היה קונה שקים מלאים עם עלי מחורקה ומיבש אותם ומנקה. בחורף מכר אותם במחיר טוב טוב כך שיכולנו להתקיים.

מרעה

בסוף הקיץ שנת 1935 אבי כרגיל נסע ליוספוף לקנות שקי עלים רטובים של מחורקה ולהכינם לחורף. מכיוון שהתקופה הייתה תקופה של “אנדקים” שיצאו כל מיני צווים נגד היהודים. זאת הייתה התקופה שאסרו את השחיטה הכשרה ליהודים.
אני יודעת שבודאי הייתה הלשנה. באותו בוקר אני כילדה ראיתי בעיירה הרבה אנשים והרבה צעירים מסתודדים , התקרבתי והקשבתי.
שמעתי שהיהודים שלנו אומרים שאם לא יעשו משהו יתפסו את אברומצ’ה והוא ילך לבית הסוהר, מי יודע לכמה זמן. המצב היה מתוח מאוד ואמי עמדה ובכתה מאוד. אבי היה צריך לחזור לקרסנוברוד עם הסחורה אחרי הצהריים בערך בשעה ארבע. פתאום קם אברהם גליקמן ז”ל לקח אופניים ואמר שהוא הולך לעשות משהו. וזהו הסיפור של המעשה הגדול שהוא עשה:

סיפור מבית אבא

הוא נסע בדרך עקיפה ליוזפוף ופגש את אבי בדרך . סיפר לאבי שבקצה היער לפני הכניסה לעיירה עומדים שוטרים כדי לתפוס אותו עם הסחורה .וזה יהיה רע מאוד. בית סוהר להרבה זמן. בלי לאבד רגע אבי ז”ל ואברהם גליקמן ז”ל הורידו את השקים וכנראה קברו את המחורקה , ומלאו שקים עם סתם עלים. אבי היה מאוד מפוחד אבל היה עליו לשחק את התפקיד עד הסוף. אז הוא המשיך עם העגלה עם הסוסה לאט והתקדם לקרסנוברוד. אברהם גליקמן נסע מהר עם האופניים והגיע לכיכר העיירה ששם התאספו רב האנשים וגם סקרנים . הוא לא אמר כלום. רק חיכה עם כולם. זה הסיפור של אבי ז”ל. השוטרים עצרו אותו לפני הכניסה לעיירה ועשו חיפוש גדול בעגלה ובשקים. כמובן, שלא מצאו דבר רק קצת עלים יבשים וקצת ענפי עצים לתבערה. בבושת פנים עזבו את אבי.כאשר אבי הגיע הביתה כולם חבקו אותו ושמחו אתו.
המעשה האצילי הזה של אברהם גליקמן ז”ל עשה הציל את אבי ואת כל המשפחה שלנו. מאז זה עולה כל פעם בזיכרוני  אני שמחה שספרתי לכם”.

ילדות רחוקה בחו”ל-מאת חנה קלמר

עד היכן מגיע זיכרונו של ילד קטן ,אינני יודעת. אבל בזיכרוני אני רואה נהר. אני תינוקת אולי בת שנתיים, יושבת על גדת הנהר . אינני זוכרת אם היו סביבי אנשים אחרים אם לא. חלפו כמה שעות עד שאחותי הגדולה הדסה הופיעה בבהלה וסחבה אותי הביתה. יש צוענים בעיירה וידוע שהם חוטפים ילדים.

אותו יום (כפי שאני זוכרת ) היה יום שוק. הגויים שבסביבה הופיעו עם מרכולתם לקנות ולמכור. אמי, שעסקה בסחר עם הגויים הפולנים, הייתה עסוקה, ואיש לא טרח לשאול איפה הילדה. רק לפנות ערב כנראה ,נזכרו בי. לא קרה לי דבר, אבל עד היום , למרות ניסיונות נואשים והשקעה של כסף, אינני יודעת לשחות. את “נכותי” אני מיחסת לפחד שלי ממים וים ולאירוע על גדת הנהר בעיירה קרסנוברוד. הזיכרון הזה חי ועומד לנגד עיני.

הזיכרון המוקדם השני קשור בעלייה לארץ. באנו לכאן אבי ואמי,אחותי הבכורה הדסה, אחיי קלמן ,יהושע ,אריה ואנוכי. אחי חיים ואחותי שושי נולדו יותר מאוחר בארץ. משפחה של שבע נפשות, קמה ויצאה לנסיעה רחוקה לארץ מסוכנת, בתקופה של מאורעות והתנפלויות של ערבים על הישוב היהודי. מעשה עליה כזה, נחשב למעשה גבורה. הוריי אספו כל תכשיט, כל דבר בעל ערך ומכרו הכול, כדי לממן את הנסיעה. היינו המשפחה הראשונה והיחידה מאותה עיירה שעלתה אז לארץ. השנה הייתה 1936. הורי קצו בחים בעיירה ובדאגות הפרנסה. שתי אחיותיה של אמי כבר היו בארץ והן סללו לנו את הדרך לעלייה. עלינו, למרות שמדיניות הסוכנות היהודית הייתה לא להעלות משפחות ,אלא רק חלוצים צעירים שיוכלו לעמוד בקשיי החיים. אז לא הבינו, שדווקא משפחות עם ילדים מוכרחות להכות שורשים, והסיכויים שלהן להישאר בארץ, גדולים מאלה של הצעירים. עובדה היא שרבים מהצעירים של אז, ירדו לאמריקה ואנחנו תקענו יתד והכינו שורש במקום הזה.

זכור לי, שבחוץ עומדת עגלה והורי וקרובי משפחה מעמיסים עליה את מעט המטלטלים שהיו לנו. “הרכוש” הכי יקר הלא הן שמיכות הפוך “פערינעס”, שבלעדיהן אי אפשר להתקיים בחורף. אישה גבוהת קומה עם סינר לבן, נפרדת מאתנו בבכי. לימים נודע לי ,שזו הייתה סבתא ברכה אמו של אבי , שבאה מהעיירה איזביצה כדי להיפרד מאתנו. אחי אריה סיפר שידוע לו, שהיא נפטרה בדרך למחנה מיידנק. 

אינני יודעת אם הפרטים מדויקים, או שהוספתי להם נופך משלי. כך הם זכורים לי. ברור למדי , שלולא עשו הורי את הצעד הזה שהיה נועז באותם הימים , היה גורלנו כגורלם של שאר אנשי העיירה שנרצחו כמעט כולם.

העגלה יצאה לדרך והביאה אותנו לתחנת הרכבת בעיר הבירה ורשה ומשם ברכבת לעיר הנמל קונסטנצה. שם עלינו לאונייה “פולוניה”. נסענו במחלקה הכי זולה שבסיפון התחתון. הייתה הפרדה מוחלטת בין המחלקות השונות ולא ניתן היה לעלות לסיפונים היותר גבוהים. היה חם , והתנאים היו קשים בסוף הקיץ ואחרי טלטולים , עגנה הספינה “פולוניה” בנמל חיפה.
השנה היא 1936. לא זכור לי מי קיבל את פנינו, אבל לא היה שום פקיד מטעם הסוכות או משרד העלייה. זכור לי רק, שהעבירו אותנו לאיזו אכסניה וציוו עלינו שלא לעלות למרפסת מכיוון שיורים.

מכרים של הורי שעלו כצעירים ובודדים לפנינו, הפצירו באבי להישאר בחיפה ,כאן יש עבודה , יש מפעלים תעשייתיים וקל יותר להסתדר. מה גם, שהיו להורים מכרים טובים מהעיירה טומשוב, שם נולדה אמי. אבי אמר, שהוא עלה לארץ ישראל מתוך אמונה דתית ומקומו בירושלים. וכך עם מעט מטלטלינו , עלינו על המשאית שלקחה אותנו לירושלים.

ירושלים

הדירה שהורי שכרו , הייתה באחת השכונות הדרומיות והצפופות של ירושלים.

סיפורו של אליקים קופרשטיין

בנובמבר 2008 קבלתי מאליקים קופרשטיין דפים של עדות מצמררת מתקופת השואה שאותה עבר בעיירת קרסנוברוד וסביבתה. עדותו רצופה סבל אינסופי אך גם ניסים רבים ומופלאים, שבזכותם שרד. זהו גם תיעוד חשוב מאין כמוהו על מה שקרה ליהודי קרסנוברוד והסביבה בימיה האפלים של השואה. הנה תמצית סיפורו.
אליקים בן נוח ודינה נולד בשנת 1926 בכפר חיטקוב למשפחה שעסקה בחקלאות על אדמות שאותן קבלה מהפריץ של הסבא רבא גרשון רנדלר,שאצלו עבד במסירות ובנאמנות משך שנים ארוכות.
הסבא רבא עליו השלום, היה לא רק איש חומר אלא גם איש רוח, ענייני הדת והיהדות היו נטועים עמוק בנבכי נשמתו. בשלב מסוים בחייו רכש ספר תורה ,שמשך משפחות יהודיות רבות מחיטקוב והסביבה להתפלל במחיצתו של הספר הקדוש.
ב1939 סיים אליקים את לימודיו והיה היהודי היחיד בין הגויים האנטישמיים בבית הספר העממי בכפרו. פלישת הגרמנים לפולין שמה לאל את תכניותיו ללמוד. בשנת 1940 הכריזו הנאצים על מפקד כללי ליהודי הסביבה על מנת לגייסם לעבודות הכפייה.
היהודים הועסקו בהקמת ביצורים בתנאים על אנושיים, מזונם היה דל והסתכם במרק דליל ופרוסת לחם ,תנאי הלינה היו מחפירים, כולם שכבו על דרגשים ללא כל כיסוי, כשלגופם בגדים מרופטים שלא עמדו בפני הקור העז של לילות החורף הקשים, בשל כך ובשל עבודות הפרך נספו רבים. אליקים כמו גם יהודי קרסנוברוד חוו על בשרם את עבודות הכפייה הקשות בין השנים 1941-42,העבודות כללו גם עקירת עצי אורן על שורשיהם ביערות שליד חיטקוב. רבים לא יכלו להתמודד עם הסבל התמוטטו וקרסו, ואחרים הוכו עד מוות על ידי שומריהם הפולנים בעלי הנתינות הגרמנית –הפולקסדויטשה. בעדותו מספר אליקים, שיום אחד נתקף חולשה ולא התייצב לעבודתו. למחרת נקרא לשימוע אצל הפולקסדויטשה הפולני, סיפר שהרעב כילה את כוחותיו. כששמע זאת הפולני שלף את אקדחו ,ואליקים באותם רגעי אימה ראה את המוות לפני עיניו. בטרם לחץ הפולקסדויטשה על ההדק התייעץ בשומר היערות הפולני,שבקש להשאירו בחיים כי חסרו אנשים לעבודות היעור החיוניות. אליקים ניצל .ללא ספק היה כאן נס מן השמיים. באותה תקופה, עדיין התגורר בכפרו חיטקוב יחד עם הוריו ושתי אחיותיו אסתר וחיה, שהתקיימו על מעט המזון שהפרישו עבורם איכרי הסביבה, שגילו קורטוב של אנושיות.
אליקים מספר ששנת 1942 הייתה שנה קשה מאוד ועתירת גזרות .אחת מהן אסרה על היהודים לנוע בחופשיות ,מי שלא צייתו שילמו בחייהם. גזרה זו הייתה קשה מאוד,במיוחד עבור היהודים ממערב פולין שנעקרו מבתיהם והגיעו לקרסנוברוד כעניים מרודים, לבושי סחבות רעבים ללחם ותרים אחר מזון.יהודים אלה העדיפו למות מכדורי המרצחים מאשר מרעב,וכך בחרו באלטרנטיבה ששמרה על כבודם כבני אדם,אך הובילה רבים מהם אל מותם.

ביום בהיר בחודש אוגוסט של שנת 1942 הופיע בבית משפחתו של אליקים,גוי שהזהירם בפני הגזל וההרג שעומדים לעשות בהם הגרמנים והמשטרה הפולנית.לשמע דברי אזהרה אלה ברחה המשפחה כל עוד נפשה בה, לשדה פתוח, רעדה מקור ובעיקר מפחד,והתקיימה שם על תפוחי האדמה שהושארו בשדה.
אליקים הסתקרן לדעת את שאירע לרכושם,עזר אומץ ואחרי יומיים, שם פעמיו לכפרו כשהגיע ,חשכו עיניו, ביתם על תכולתו הוחרם ,המשפחה נשארה ללא קורת גג וללא רכוש אבל עדיין בחיים. כעבור זמן ,נצטוו כל יהודי הסביבה לבוא ולהתרכז בתוך העיירות, וכך בנסיבות קשות התגלגלה המשפחה לקרסנוברוד.
קרסנוברוד, הייתה ברובה שרופה, משפחתו התמקמה לא הרחק מבית העלמין היהודי, בתוך צריף עזוב,מלוכלך ומלא פשפשים ושרצים.אליקים לא הצליח להשיג מגויי הסביבה מספיק אוכל עבור משפחתו,והרעב נהייה להם בן לוויה קבוע.אביו מרוב רעב התנפח,ראייתו נחלשה והוא החל להלך עם ידיים פשוטות כסהרורי. מצב קשה זה שבר את רוחו של אליקים,שמרר בבכי על גורל משפחתו ובעיקר על גורל הוריו.
בשנת 1942 היו בקרסנוברוד שלוש אקציות. הראשונה הייתה בחג השבועות. הגרמנים הוציאו יהודים מבתיהם וירו בהם למוות.כל מי שנמצא מסתובב ברחוב נורה. מי שהצליח להתחבא ניצל לפי שעה. האקציה השנייה התבצעה בגלל הלשנה של פולני ממוצא גרמני שראה משפחות יהודיות מסתתרות במרתף. בתי היהודים הוצתו,חלקם נשרפו,כל היהודים שהתחבאו במרתף נחנקו מהעשן הרב שאפף אותו. נותר קומץ יהודים מפוחדים שהצליח להימלט ולהתחבא . באקציה השלישית שאירעה בט”ו במרחשוון תש”ב הקיפו הגרמנים את בתי האבן והצריפים ,כשבאחד מהם הוריו של אליקים ועוד יהודים מכפרי הסביבה,את כולם רכזו בתוך המבנה שהיה אז בשלבי בנייה,ודרך הפתחים הרבים שלו ירו והשליכו רימונים. הזעקות והצרחות של הפצועים קרעו את הרקיע,הדם ניתז לכל עבר וצבע את קורות הבניין באדום,היה זה טבח,רצח בדם קר.הפצועים שנותרו בחיים הוצאו מהבניין ונורו. כך ביום מפלצתי זה,מר ונמהר נטבחו יהודי קרסנוברוד והסביבה. זהו גם היום שבו אנו ניצולי השואה יוצאי קרסנוברוד עורכים כל שנה מזה עשרות בשנים אזכרה לזכר אחינו היהודים שמתו על קידוש השם, ומתפללים לעילוי נשמותיהם הטהורות. יהי זכרם ברוך !
מעטים הצליחו לחמוק מפוגרום זה,ביניהם אליקים שבזמן האקציה השלישית התחבא בכפר שכן אצל אחד האיכרים וכך ניצל. מאוחר יותר התמקם בוואדי שביער בין העיירה לכפר חיטקוב יחד עם קרובי משפחה ויהודים נוספים. היה זה חודש אוקטובר הלילות היו קרים מאוד ו”השמיכה” ששימשה אותם בלילות הייתה שמיכת העלים של עצי היער. בתנאים קשים אלה כשהקור והרעב התגברו,הראשונים ששלמו את המחיר היו הילדים והזקנים.
בחלוף שבוע לשהייתם ביער הזדמן איכר פולני לקושש עצים, ראה את המסתתרים, הלשין,וכבר למחרת, ביום השבת, הקיפו אותם הנאצים מכל עבר רכזו את כולם בתחתית הוואדי, השכיבום על בטנם וירו בראשיהם. את ראשי הילדים רוצצו בקתות רוביהם.
מעטים הצליחו להימלט. אליקים ניצל והפעם ,בזכות אחותו שהפצירה בו שלא לפקוד את הוואדי באותה שבת גורלית. שוב שחק לו המזל בגדול. אחותו שהסתתרה אצל איכר הועסקה בטוויות חוטי פשתן בנול. האיכר על אף שידע כי על הסתרת יהודים הוא עלול לקבל עונש מוות לא נרתע מלסכן את חייו,ונתן לאחותו מחסה זמני,ובכך גילה אומץ לב ,אצילות וגדלות רוח.
מאוחר יותר מצאו אליקים,אחותו ומספר קטן של יהודים,מחבוא חדש אצל פולנים שהיו מוכנים להסתכן תמורת בצע כסף .אבל, כשנגמר הכסף והיהלומים סרבו להחזיק ביהודים. יתרה מכך, תכננו להסגירם לגרמנים. כשנודע לאליקים, עזב בחופזה את מקום המחבוא לא לפני שמסר לאחותו את כתובת המסתור החדשה שלו. מי שלא השכילו לעזוב בזמן נתפסו הועלו כפותים בידיהם ,והובלו בעגלות לקרסנוברוד הישר אל מותם.
אליקים ואחותו נשארו בכפרם להלחם את מלחמת ההישרדות.במלחמה זו הצליחה אחותו קצת יותר,כיוון שכאישה היה לה קל יותר להסתיר את יהדותה וכבעלת מקצוע היה לה גם פשוט יותר לקבל עבודה ולהתפרנס. לעומתה אליקים ,לא ידע לאן לפנות וממי לבקש מעט מזון. ימים ארוכים לא נכנס אוכל לפיו. גופו רעד מחולשה ורעב. מעיו התהפכו בקרבו בראותו איכרים ממלאים את כרסם ולא מציעים לו דבר. הרעב הכבד הכריע את גופו ,בחורף 1943 חלה בשפעת וקדח מחום. ושוב שחק לו מזלו כשאיכרה אחת מחיטקוב שמעולם לא החליף אתה מילה ,נאותה להכניסו לביתה והקצתה עבורו פינה חמה. ללא ספק שמשמים נשלחה עזרה זו.גם במקום המסתור החדש ידע שעליו להיזהר מפני הבאות. כך יום אחד הבחין בחושיו המחודדים בגרמנים שהתקרבו לבית האיכרה וחפשו פרטיזנים. אליקים קפץ בזריזות לחצר והתחבא בתוך ערמת החציר, הגרמנים שהגיעו דקרו בכידונים את הערמה אך העלו חרס . היה כפסע בינו לבין המוות.שוב קרה הנס. אצל איכרה טובה זו נשאר חודש ימים עד שלדאבון ליבו גורש על ידי אחד מאחיה.
שוב החל לנדוד בין האיכרים תר אחר מחסה ומעט אוכל. מחוסר ברירה,נכנס מדי פעם לישון לתוך רפת עם פרות או לתוך החציר של הגורן. ביום הסתתר ועם חושך היה יוצא לחפש מעט לחם, כך משך שבועיים. את אחותו לא ראה אז משך תקופה.אליקים הגיע למצב שכמעט לא ידע לאן ללכת, ולמי לפנות.עד אשר יום אחד פגש למזלו, באיכר שאביו היה מיודד עם משפחתו של אליקים ובזכות היכרות זו נאות להעסיקו בעבודות המשק. לדאבון ליבו, עבד שם רק שלושה חודשים כיוון שהגרמנים העבירו את האיכר ופולנים נוספים לגרמניה לעבודה במפעלים ואילו בבתיהם הריקים הושיבו פולקסדויטשה .
ביולי 1943 הקיפו הגרמנים את קצהו הצפוני של כפרו וערכו מבצע מיגור אלמנטים חתרניים, כשראה אליקים את הגרמנים מתקרבים התחיל לנוס על נפשו לקצה הצפוני של הכפר כשבדרך לשמחתו,פגש באחותו. יחד רצו כברת דרך נוספת,וכדי לא להסתכן יתר על המידה נפרדו דרכיהם,אסתר נעלמה בתוך שדה קרוב ואליקים עוד המשיך לרוץ מספר מטרים, כשהגיע לשביל שהוליך אל אחד השדות ,לפתע קרא לעברו גרמני שהשקיף מאחת הגבעות וציווה עליו לעצור. דמו קפא בקרבו ליבו הלם בחוזקה ,חשב שסופו הגיע. הזקיף הגרמני לאחר התייעצות עם חברו החליט לשלחו חזרה לכפר. שוב ניצל ,הניסים עבדו עבורו שעות נוספות.
כשהגיע בחזרה לכפרו הבחין במהומה גדולה, פולנים הוכו על ידי גרמנים ורוכזו על גבעה. אליקים לא ידע את נפשו, נכנס לחצר של אחד האיכרים אך סולק כי זוהה מיד.
לבסוף, מצא איזו חצר עזובה ובה רפת, טפס בזריזות לעליית הגג התכסה בקרשים וגלגלי עגלה שמצא שם וחכה במתח רב ובדריכות . כעבור שעה בערך הגיעו הגרמנים ,חפשו בערמת החציר ושלפו משם את בעל הבית המסתתר. מורא גדול נפל על אליקים, פחד שתורו יגיע.הגרמנים שטפסו על הסולם העיפו מבט בעליית הגג,וכשלא הבחינו במשהו שיעורר את חשדם,עזבו מבלי לחפש. לדעתו ניצל,כיוון שלא היה שם קש ,לעניות דעתי גלגלי העגלה שהיו בעלית הגג הפכו לגלגלי ההצלה שלו בזכות ההשגחה העליונה. אליקים חכה עוד זמן מה עד אשר השתרר שקט בחצר ורק אז יצא ממחבואו. כשראתה בעלת הבית הגויה,את אליקים מגיח משום מקום נבהלה מאוד וכמנהג הקתולים הטובים עמדה והצטלבה. הגויה התריעה כי הגרמנים עלולים לשוב ולחדש את החיפוש.וכך מבלי להפסיד זמן יקר,ברח פעם נוספת לשדה ולשמחתו שוב פגש באחותו.
אל כפרו כבר לא חזר כיוון שהיה מיושב כולו בפולקסדויטשה, התחיל לנדוד מחדש ולחפש ישוב שיהיה מאוכלס בפולנים .בנדודיו הגיע לכפר מרוחק המר שתושביו הם פולנים .למזלו אכן לא היו שם הפולקסדויטשה. אחד האיכרים שבפניו התייצב מוכן היה לקבלו לעבודה.אליקים ספר לו שהוריו נשלחו לגרמניה לעבוד במפעלים ושהוא עצמו נותר גלמוד ומחפש להתפרנס וכי אין מי שידאג לו. אליקים שמח כשהציע לו האיכר להיות רועה פרות.שבוע של עבודה במשק החדש גרמו לו לחשוב כי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אולם לדאבון ליבו ,כעבור מספר ימים נוספים נוכח לדעת שהמנוחה ממנו והלאה , אחותו אסתר, שמזמן כבר לא שמע עליה ,הופיעה פתאום וספרה כי הלשינו עליהם ושהמשטרה הפולנית עלתה על עקבותיהם. עזבו מייד את הכפר ברחו ליער ונצלו. ביער החליטו להיפרד פעם נוספת , האחות פנתה לכוון הכפרים עוטפי קרסנוברוד שלא היו בהם הפולקסדויטשה,ואליקים הגיע לבקתה שבפאתי היער שם התגוררה גויה שהכירה היטב אותו ואת משפחתו. הסכימה לארח את אליקים רק מספר ימים תמורת שמירה על הבקתה והפרות בזמן היעדרותה מהבית. גויה זו נסעה יום, יום למחנה המעצר בזמושץ להביא אוכל לבעלה ולבנה שהיו כלואים שם. אליקים ניצל את עובדת נסיעותיה ובקש שתתעניין עבורו אם ניתן למצוא עבודה בכפר פלוקסובקה ששכן על אם הדרך שהובילה לעיר המחוז זמושץ.כעבור יומיים חזרה הגויה עם בשורה משמחת, שאכן ישנו איכר אחד שמוכן להעסיקו אצלו. לפלוקסובקה נאלץ ללכת דרך שדות חרושים על מנת לא ליפול לידיהם של מבקשי רעתו. כשהתייצב בפני האיכר הציג את עצמו כסטניסלב ואף נקב בשמו של אחד מכפרי הסביבה שמשם כביכול הגיע.אליקים עבד בשדותיו של האיכר אבל מדי פעם נאלץ גם לנסוע ולעבוד אצל בנו שהתגורר בכפר ליד זמושץ .כל נסיעה כזו סיכנה את חייו כיוון שלא היו בבעלותו תעודות שיעידו על לאומיותו הפולנית,ובהעדר מסמכים אלה היו מסגירים אותו בידי בני העוולה מבקשי נפשו. האיכר שאצלו שהה לא ידע שאליקים יהודי ורק במקרה נתגלה לו הדבר.גוי צעיר מחיטקוב שבא לבקר את אחייניתו שגרה בקרבת מקום ראה את אליקים. הבחור הצעיר ספר לאחיו של האיכר על יהדותו של אליקים אך נמנע מלהלשין לשלטונות, כיוון שהיה מודע לעונש הכבד שהיה צפוי למסתירי יהודים. וכשנתגלה הדבר גם לאיכר שאצלו עבד,הלה לא ייחס לזה חשיבות רבה ואף שלח אותו מדי פעם לעבוד אצל הפולקסדויטשה בהיותו מחויב על פי הצו לתרום עבורם כמה ימי עבודה בשנה. אליקים,במסגרת עיסוקיו נשלח יום אחד לזמושץ בעגלה רתומה לסוסים לטחון תבואה. בדרכו חזרה ,ראה מחסום שהקימו הגרמנים לצורך בדיקות. ככל שהתקרב יותר הרגיש שמעיו מתהפכים יותר בקרבו. ידע שאם יעוכב לבדיקה סופו יהיה רע ומר. והנה ,במרחק של כ50 מטר מהמחסום , כמו מן השמיים הופיעו שני פועלים עם אתי עבודה ובקשו טרמפ. עם עגלה מכוסה קש ורתומה לסוסים כששני פועלים עם אתים ישובים בתוכה, לא הותירו שמץ של ספק בלבותיהם של הגרמנים שלפניהם מקרה תמים של איכר פולני המסיע את עובדיו לאחר יום עמל הביתה.
כשהגיע לבסוף לביתו של האיכר ספר על הנס הגדול שקרה לו.אליקים אף הוסיף ואמר שאם הגרמנים היו עורכים ביקורת היו עוצרים אותו ומחרימים את העגלה והסוסים. האיכר הגיב בפליאה וגם התקשה להאמין למשמע אוזניו, ורק בתו האנטישמית סיננה בין שיניה ואמרה שכלל לא הייתה מצטערת עליו אלא על אובדן העגלה והסוסים, אליקים נשך שפתיים ושתק.
אליקים עבד אצל האיכר כשנה וחצי מחודש יולי 1943 ועד דצמבר 1944 מבלי לקבל שכר, הוא לא קבל שכר על עמלו אבל קבל את היקר מכל את חייו. אילולא האיכר שהעניק לו מחסה לא היה שורד בסביבה עוינת זו ששרצה אנטישמים פולנים וגרמנים כאחד. לשמחתו,מספר חודשים לפני ששוחרר על ידי הצבא האדום בשלהי 1944 אתרה אותו אחותו אסתר ,אודותיה לא ידע דבר משך כל אותה שנה. קשה להאמין כיצד כנגד כל הסיכויים הצליחו האח והאחות לשרוד את התופת נלחמים את מלחמת הקיום שלהם משך ארבע שנים תמימות ללא אמצעים וללא כל עזרה, לבדם חשופים בצריח.את המלחמה האכזרית הזו ניצחו הודות לרצונם העז לחיות והתושיות הרבות ששלחה להם ההשגחה העליונה. ארבעת שנות המאבק הזה היו רצופים בניסים מופלאים.
לארץ הגיעו אחרי תלאות באוניית “תל –חי” והחלו לבנות את חייהם מחדש. לאחר שחיו בקבוץ מספר שנים ,החליטו לעזוב ועם הזמן התבססו והקימו משפחות.כיום ,ברוך השם יש ילדים וגם נכדים.אליקים מציין בעדותו שבהקימו דורות המשך ניצח וגם נקם בצורר הנאצי שרצה להשמיד פיזית אותם ואת כלל בית ישראל.
ועלי להוסיף ולומר שכמו המן שהיה הצורר הראשון שתכנן להרוג,להשמיד ולאבד את כל היהודים בגוף, גם היטלר תכנן ולדאבון לבנו הצליח להשמיד שליש מעמנו.מהמן עד היטלר לא קם כמוהו. גם בימנו הערבים חולמים יום יום על השמדת ישראל, אך אנו עושים ככל יכולתנו כדי להישאר בחיים בארץ האבות. צר לנו לבשר לעולם שמי שלא מוטרד מכל אלה הוא היהודי הנצחי.כדאי להם לצוררים שקמים כל דור עלינו להשמידנו, ללמוד מן ההיסטוריה הארוכה שלנו ,שלא עומדת במבחן ההגיון ,לזכור ולדעת שאלוקים נוקם בכל אשמדאי שמתכנן ופוגע בעם הנבחר הרואה בחיים ערך עליון.עם ישראל הוא עם עתיק בעל מוסר גבוה, המתקיים מזה אלפי שנים הודות לאמונתו באלוקים ובתורתו הקדושה. תורה שאותה קבל ממשה רבנו גדול נביאי ישראל במעמד הר סיני.

זוהי התמונה ששלחו אלי יובל גרינברג ואהובה ברומברג (קופרשטיין) הנכדים של הסבא שלהם אליקים קופרשטיין ז”ל .

הסיפור של אלייקים במסמך WORD להורדה :

witnessofkupersteineliakim

טקס האזכרה לקדושי קרסנוברוד ט”ו בחשוון תשנ”ו:

בחרדת קודש אני פרל שרה לבית שורצברג אלבאום ,מקבלת על עצמי את התפקיד של בצוע הניהול של טקס האזכרה,מחברנו היקר מר אברהם גליקמן ז”ל. אברהם ניהל את ענייני הארגון יוצאי קרסנוברוד בחכמה בתושייה ובמסירות רבה. עברתי על החומר שמסר לי ומצאתי דברים חשובים שנעשו על ידו שחלקם לא היו ידועים לי. מלבד הקמת המצבה שלפי דבריו ובצדק זוהי לא מצבה אלא אנדרטה וזה כשלעצמו מפעל חיים הראוי לכל שבח, אברהם גם דאג להבאת האפר ממחנה הריכוז אושוויץ שבפולין בתאריך 23.11.1980 ולהטמנתו באנדרטה. גם דאג למגילה שבה כתובים שמות כל קדושי העיירה שנספו במלחמה על ידי הנאצים י”ש. יתר הקדושים יוצאי העיירה שנפטרו עם השנים גם הם רשומים במגילה נפרדת שטמונה באנדרטה. עד לפני זמן לא רב אברהם ז”ל ניהל גם את טקסי הזיכרון לשואה ולגבורה של קדושי עירנו.
ברצוני להמשיך בבצוע המשימה החשובה והקדושה לכולנו ולנהל את טקס האזכרה כדי שזכרם של קדושי עירנו לא ישכח ויישאר בקרבנו לדורי דורות.
נעמוד דקה דום לזכרם של הקדושים.
ברצוני לומר כמה מילים לזכרם של קדושי קרסנוברוד. יהודי קרסנוברוד הקדושים היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. חיים שקטים אלה נכרתו באכזריות מפלצתית וללא עת. הם במותם החרישי צוו עלינו לזעוק אל העולם כולו את זעקתם האחרונה חסרת האונים שתגזול ממנו את מנוחתו ושאננותו לנצח,בגלל הדם שנשפך. לא ישכחו לנצח חייהם השקטים שגדולתם לא הייתה בחייהם אלא במותם על קידוש שם ישראל.
חיים שקטים -פשוטים הם ויפים ,קדוש שם המוני של עדה שלמה הוא איום ונורא אולם נאדר בגדולה.
אנו נתפלל לעילוי נשמותיהם הקדושות.
אזכרת נשמות לנפטרים תשנ”ו

כרוז עצרת זכרון

1) אברהם גליקמן בן יואל
2) בורג שלמה בן משה אריה
3) גולומב זאב בן שלמה
4) קופיץ משה בן שלמה
5) רפפורט מרדכי בן יוסף
6) שוך גרשון בן צבי
7) אהרון יהושוע בן נח

טקס האזכרה לקדושי קרסנוברוד ט”ו בחשוון תשנ”ז :

היום ט”ו בחשוון תשנ”ז אני מתכבדת בזה לפתוח את טקס האזכרה השנתי לזכר קדושי עירנו.
ברשותכם אקרא את שירו של יצחק קצנלסון המשורר והסופר העברי -אידי שנולד לפני 110 שנים ,בקר בארץ בשנת 1934 ,היה מלוחמי גיטו וורשה ובשנת 1944 נשלח עם בנו לאושוויץ ושם נרצח.
שירו של יצחק קצנלסון:
חלום חלמתי נורא מאוד: אין עמי ,עמי איננו עוד. בצעקה קמתי אהה, אהה אשר חלמתי בא לי בא! הה, אל ברמה! אקרא רתת על מה ולמה עמי מת?
על מה ולמה ? מת לשוא? לא במלחמה לא בקרב… נערים, זקנים גם נשים וטף כבר אינם, אינם- ספקו כף. כה אבך ביגוני, גם יום גם ליל? על מה רבוני?
ולמה אל?
דקה דומיה לזכר הקדושים.
ברצוני לדבר היום על תחילת הישוב היהודי בקרסנוברוד עד מלחמת העולם הראשונה.
ראשוני היהודים התיישבו בקרסנוברוד במחצית השנייה של המאה ה-16 . מקומה של קר’ בצידי הדרך מזמושץ ללבוב. מקומה תרם להתפתחות המסחר, בעיירה התקיימו ימי שוק שבועיים ו 6 ירידים שנתיים.
היהודים התפרנסו ממסחר , מלאכה ,ומאוחר יותר מחכירת יערות ובוסתנים.
כאשר התפתח הישוב קבלו היהודים רשות לארגן קהילה עצמאית משלהם, לבנות בית מדרש ולקדש שטח לבית עלמין . אחת המצבות העתיקות היא משנת 1577. לקהילת קר’ היו כפופים גם יהודי כפר חיטקוב השוכן 4 ק”מ מזרחית לקר’. (ברשותכם ,נימה אישית, הורי העלו לא פעם על נס את הזן המשובח של תפוחי האדמה ,ובכל פעם שאכלו תפוחי אדמה טעימים במיוחד השוו אותם – לחיטקיבער געטאפלעס ,שלטעמם, היו קמחיים מאוד).
במאה ה19 כיהנו הרבנים מרדכי יוסף ובנו, ורבי ישראל יעקוב. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כהנו הרב צבי יחזקאל מיכלזון והרב נחום פייגנבוים מחבר ספר ההלכות “רבתא לשבתא”. זקני העיירה ספרו שגם החוזה מלובלין מוצאו מקרסנוברוד. מספרים על החוזה מלובלין שזמן קצר לפני שעמד לקדש את הכלה שיועדה לו לאישה, דרש לראותה כוון שאסור לאדם לקדש אישה עד שתיראנה, אך כשראה את פניה סרב לקדשה בטענה , שראה בה את השתי וערב (כלומר צלב) והחתונה בוטלה. ואמנם אחר זמן מסוים סטתה הכלה מדרך הישר והתנצרה, לא עלינו. החוזה לקח לו אשה אחרת.
לפני מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי כ 400 משפחות. יהודי קרסנוברוד ללא הבדל יחוס או מצב כלכלי היו אחרי יום עבודה רצים לבית המדרש כדי להתבשם בדף גמרא. בשבתות וחגים היו בני העיירה מתהדרים בלבושם והולכים להתפלל. היהודים שמרו בקפידה על קדושת השבת , ובתקופת הימם הנוראים למדו בערבים בבתי המדרש.
בשנת 1913 ערב חג השבועות באישון לילה פרצה שריפה גדולה בעיירה. מוקדי הדליקה היו 2 מחסני סחורות,האש התפשטה ושרפה מחצית עיירה. המחצית שנותרה כללה בתוכה את בית הכנסת ואת בית המדרש. העיירה התאוששה במהירות משריפה זו ושוקמה כמעט לגמרי עד ערב מלחמת העולם הראשונה.
את קורות את העיירה בין שתי מלחמות העולם ,על כך בפעם הבאה.

הדלקת נרות נשמה

אזכרת נשמות לנפטרים תשנ”ז

1) קופיץ פנחס בן שלמה.
2) אלבאום לאה רחל בת יהודה אריה.
3) אלבאום אברהם בן קלמן לייב.
4) נח הורן בן אהרון שייע ורבקה.
5) פינגולד דוד בן אביגדור ושושנה.
6) פרל רחל בת יונה וגיטל.

טקס האזכרה לקדושי קרסנוברוד ט”ו בחשוון תשנ”ח :

היום ט”ז בחשוון תשנ”ח אני מתכבדת בזה לפתוח את טקס האזכרה השנתי לזכר קדושי עירנו .
נתייחד דקה דומיה לזכר הקדושים.
באזכרה השנתית לפני שנה דברתי על ראשיתו של של הישוב היהודי בקרסנוברוד והקורות אותו עד מלחמת העולם הראשונה.
היום ברצוני להמשיך ולספר על קר’ בין שתי מלחמות העולם.
לפני מלחמת העולם הראשונה מנה הישוב היהודי בקר’ כ 400 משפחות ועשרות אחדות של יהודים מכפרי הסביבה.
כ20 ק”מ מהעיירה שכנה עיר המחוז זמושץ’ שהגישה ליהודי קר’ שירותים מוניציפאליים ושרותי בריאות . היהודים שחיו בזמושץ’ הושפעו מהשינויים שהתחוללו באותם הימים ולכן נבדלו מאנשי עיירתנו באורח חייהם, בלבושם ובהשכלה שרכשו.
לעומתם, יהודי עיירתנו לא נכנעו לרוח הזמן ושמרו בקנאות אל ערכי היהדות ובראש וראשונה על קדושת השבת ועוררו לא פעם את קנאת הגויים בזמירות השבת שבקעו מחלונות הבתים. העיירה הייתה מוקפת ערוב ובימים הנוראים היו אנשיה ממלאים את לבותיהם בהרהורי תשובה וחשבון נפש ומוסיפים שעורי תורה בבית המדרש עד השעות המאוחרות של הלילה. חיים שלווים אלו ומלאי תוכן יהודי נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
כעשרים מבחורי העיירה גויסו לצבאו של הצאר. הפרידה מהבחורים הייתה קשה, הבכי וזעקות השבר הגיעו עד לב השמיים.
בינתיים הלכה וקרבה המלחמה, שלטונות הצאר ציוו על אנשי העיירה להתפנות. השתררה בהלה גדולה , אנשים החלו במהירות לחפור בורות בחצרות בתיהם כדי להסתיר דברי ערך, ולבסוף ברחו מן העיירה,כשהם נושאים עמם רק החפצים ההכרחיים לקיומם.
העיירה התרוקנה מהר מאוד מיושביה ובקרבות שהתחוללו בה נשרפה כליל. בשוך הקרבות חזרו היהודים לעיירתם ההרוסה והחלו לבנותה מחדש. בית הכנסת שאף הוא הפך לעיי חרבות לא שוקם מיד ועוד זמן רב עמד בשיממונו. הקהל התפלל במניינים בבתים פרטיים. ב1917 נפטר רב העיירה ר’ נחום פייגנבוים. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה וקרסנוברוד עברה לחיות תחת שלטון פולין. אותם ימים היו רעים במיוחד ליהודי קרס’. הם סבלו קשות מאיכרי הסביבה שהיו באים בימים מצוידים במטולי ברזל וגרזנים פורצים לאור היום לחנויות של יהודים ושודדים אותן. לא רק חנויות נבזזו ,גם בתים רבים ,ורכוש רב ירד לטמיון. שלושת השוטרים היחידים שאמורים היו לאכוף את החוק משום מה לא הפגינו נוכחות. יהודי העיירה ארגנו מספר פעמים משלחות שבאו להתריע בפני שלטונות פולין בזמושץ’ על המצב הקשה אך העלו חרס בידם. האמת חייבת להיאמר, לו היו היהודים מארגנים הגנה עצמית יתכן שהיו משליטים סדר ומונעים את האבדות הרבות ברכוש. כסימוכין להשערה זו הרי לפנינו הסיפור הבא:
באחד מימי ראשון תפסו מספר פורעים את היהודי הזקן יעקלה קנבל והחלו להתעלל בו, בין השאר ניסו לחתוך זקנו בסכין , במחזה זה הבחין הרש סנדרס (לפלר) , הוא לא הסס הרבה תפס מוט ברזל ויחד עם הגיסים שלו הצליח להניס את הגויים המנוולים. השקט חזר סוף סוף לעיירה הודות לעשרות השוטרים שהגיעו מזמושץ’ לקר’ מצוידים בנשק חם, הם טפלו בפורעים באלות ובירייות באויר.
השקט לא ארך זמן רב וכבר ב1920 נערך פוגרום ביהודי העיירה ע”י רוצחי פטליורה שמשך יממה שלמה בזזו ,אנסו ואף רצחו 2 יהודים. לאחר פוגרום זה ידעה העיירה ימים טובים יותר.
הרבנות הכריזה על יום זיכרון ותענית לזכר אותם שש שנות סבל שעברו על יהודי קרס’. יום זה צוין בתפילה ובאמירת פרקי תהילים על חרבות בית הכנסת.
באחד מימי הזיכרון נכח בן העיירה יוסף רינד , שהגר באותם ימים לאמריקה. הוא היה נרגש מאוד מהמעמד ולאחר שהתגבר על פרץ דמעותיו עודד את יהודי העיירה להקים מחדש את בית הכנסת. ואמנם תוך זמן לא רב הוקם ועד , שטפל בבניית בית הכנסת.
טובי האמנים גויסו ממרחקים למטרה קדושה ונעלה זו. לא ארך זמן רב ובית הכנסת עמד על תלו לתפארת ולתהילה. תקרות בית הכנסת ותקרתו קושטו בציוריו המופלאים של מוישלה סופר. לבית הכנסת הוחזרה אף מנורת הנחושת ששמשה בבית הכנסת הקודם הודות לתושייתו של אהרון לוכפלד שהצליח להצילה בשנת 1915 מבית הכנסת הבוער.
יום חנוכת בית הכנסת החדש הפך ליום חג בעיירה. הובאה תזמורת מלובלין שהרקידה את הקהל לצליליה. נערכו שלחנות עמוסי כל טוב לכבודם של בני העיירה. השמחה הרקיעה שחקים, וכמו שנאמר, מי שלא ראה שמחת חנוכת בית הכנסת בקרסנוברוד לא ראה שמחה מימיו.
רבים היו גבאי בית הכנסת , מהם נציין את אהרון לוכפלד , אליהו זימרמן , יוסף לדרמן , שמואל רינד, יוסף פרידלנדר , מרדכי גורטלר ,שמעון אונציג ועוד רבים טובים אחרים, וכמובן נציין את המנצח הראשי של בית הכנסת משה ליב בורג.
על התקופה שבין 1920 ועד ערב מלחמת העולם השנייה נדבר בפעם הבאה. אולם עכשיו ברצוני להוסיף עוד משהו חשוב שהקהל הנכבד הזה אינו יודע. לרבים מאתנו ישנו הספר “קרסנוברוד -ספר זיכרון” בעריכת מרדכי קרושניץ. כיום נמצא אקסמפלר אחד של הספר גם במוזיאון השואה בוושינגטון.
איך הגיעה ספר זה לוושינגטון? הנה הספור המלא: יום אחד פנה אלי מר אהרון יניר וספר שמר קרושניץ קבל פנייה ממוזאיון השואה בוושינגטון להשיג עבורם את ספר הזיכרון של קרסנוברוד. ידעתי שאיש מאתנו לא רוצה ולא מעוניין לתרום את הספר שברשותו. כיוון שהנחתי שמר גליקמן ז”ל שהיה יו”ר ארגון יוצאי קרסנוברוד מחזיק ברשותו לפחות ספר זיכרון אחד בעודף ,פניתי לאחת מבנותיו חנה סקוטלסקי שאשרה ואף הסכימה לתרום את ספר הזיכרון למטרה נעלה זו ורק בקשה שעל גבי הספר תופיע הקדשה לזכר הוריה. ברור שהסכמתי. יצרתי קשר עם מר קרושניץ שאף ספר לי שהחוקרת במוזיאון השואה בוושינגטון, יפה אליך שמוכרת גם ביד ושם, פנתה אליו ובקשה את הספר בשביל המוזיאון. לאחר שקבלתי את הספר מבתו של מר גליקמן ז”ל נסעתי לביתו של מר קרושניץ לנהריה והבאתי את הספר. הבן של מר קרשניץ שמתגורר בארה”ב ומבקר גם תכופות בארץ העביר את הספר לגב’ יפה אליך ,חוקרת השואה,כך שהיום נמצא הספר במוזיאון השואה בוושינגטון . אותה יפה אליך ערכה לפני כחודש סיור בליטה ובילורוסיה והשתתפה בוילנה בחגיגות לציון 200 שנה להסתלקותו של הגאון מוילנה.

אזכרת נשמות לנפטרים תשנ”ח

1) לפלר סנדר בן נחום.
2) אונציג חנה בת מרדכי.
3) רינד שיינדל בת הרש בנימין.
4) גרשוביץ אסתר בת נח.
5) פוקס שרה פייגע בת נח.
6) הוכברג צפורה בת יוסף יהושע גליקמן.

טקס האזכרה לקדושי קרסנוברוד ט”ו בחשוון תשנ”ט :

היום ט”ו בחשוון תשנ”ט אני מתכבדת לפתוח את טקס האזכרה השנתי לזכר קדושי עירנו.
נתייחד בדקה דומיה.
בפעם שעברה ספרתי על קורות היישוב היהודי בקרסנוברוד מערב מלחמת העולם הראשונה ועד 1920 .היום נדבר על תולדות היישוב בין השנים 1920 ועד ערב מלחמת העולם השנייה.
שנות העשרים היו שנים של רווחה כלכלית בקרס’. היהודים התפרנסו בכבוד, כשליש מאנשי העיירה מסחר בעצים.
הגויים שחיו בשכנות קנאו וניסו לפגוע בפרנסת היהודים על ידי העתקת השוק ממרכז העיירה לאזור נוצרי טהור שבו לא הייתה ליהודים דריסת רגל.
הודות לשתדלנותם של עורכי דין ובראשם ד”ר הרטגלס בוטלה הגזרה, שעלולה הייתה לשבור את מטה לחמם של היהודים. לשמחתם של היהודים השוק חזר לפעול במתכונתו הישנה.
באותן השנים החל לחלחל הרעיון הציוני בקרב הנוער היהודי בקרסנוברוד. הוקם ארגון הנוער הציוני בסיועה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת בוורשה.
הרעיון הלהיב צעירים רבים שהחלו לפעול במסירות באסוף כספים עבור הקרן הקיימת, ביניהם היו יעקוב זימרמן ,יהושע גורטלר, אליעזר גליקמן, אליהו רינד ואחרים שאף צוינו לשבח עבור פעולה ברוכה זו.
התקיימו אספות חברים,הוקמה ספרייה ואולם קריאה גדול ואפילו מועדון ששקק חיים ברב שעות היום, הכל בתמיכתה ועידודה של ההסתדרות הציונית.
יש לציין שעל מדפי הספרים שבספרייה צצו בצד ספרי הקדש גם ספרי השכלה.
חברי הארגון הציוני פעלו בתנאים קשים ולא אחת נתקלו בהתנגדותם של חלק לא מבוטל של יהודי העיירה שבאחת ההזדמנויות לעגו, גדפו ואף העליבו פעילים שניסו למכור פירות יבשים לכבוד ט”ו בשבט ולהעביר את התמורה הכספית לקרן הקיימת. הארגון הציוני לא האריך ימים, הוא התפרק למספר ארגונים כמו “פועלי ציון”, “דרור” (פרייהייט), “מזרחי”, “הציונים הכלליים” והרביזיוניסים” שהיו במעוט.
באותם ימים נוסדה גם אגודת “החלוץ” שחלק מחבריה היו בהכשרה ובניהם כאלה שהצליחו להגשים את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות לארץ. מבין המפלגות קם גם ה”בונד” והמפלגה הקומוניסטית שנרדפה קשות על ידי המשטר הפולני.
בנוסף הייתה גם מפלגת “אגודת ישראל” שרב חבריה היו בעלי דעות שמרניות כיון שהתנגדו לחנוך החילוני, לעומת זאת , תמכו בחנוך התורני על ידי הקמת חדר שבסופו של דבר נסגר.
באותם השנים חל גם מהפך בחינוך ילדי העיירה. ההורים נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר העממי הממשלתי מכוח חוק חנוך חובה שנחקק באותם ימים.
בחציו הראשון של היום למדו ילדי ישראל למודים כלליים בתנאים נאותים בבית הספר הפולני שחדריו היו מאווררים שטופי אור ונקיים. אך את למודי הקודש בחציו השני של היום נאלצו ללמוד בחדרים קטנים חשוכים ומלוכלכים, מה שגרם לא מעט עגמת נפש. את הפתרון לבעיה ספקה תנועת המזרחי כאשר פתחה סניף של בית ספר “יבנה” בעיירה.
ממרכז “יבנה” נשלח מורה ללמוד עברית. היה זה הפדגוג המוכשר ב. כהנוביץ . ואילו על למודי הקדש בבית הספר הופקד ר’ חיים אונציג. יש לציין שתלמידי בית הספר רכשו ידע רב בשפה העברית בזמן קצר יחסית ,ועל אף ההצלחה ,בית הספר לא האריך ימים וזאת משום החיכוכים הרבים שהיו בין שני המורים.
גם סביב מינויו של רב העיירה הייתה שערורייה לא קטנה. חסידי רדזין שהיו במעוט נסו למנות רב מטעמם. הדבר נתקל בהתנגדות נמרצת של רב אנשי העיירה שהציעו את הרב מנחם מוניש מרגלית. לאחר מריבות רבות הובא העניין לדין תורה בפני הרב מטרנוב רבי מאיר אריך זצ”ל. הרב מטרנוב פסק לטובת הרב מוניש מרגלית כיוון שנבחר ברוב קולות אנשי העיירה.
הרב מרגלית כהן כמנהיג העדה בעיירתנו משנת 1923 ועד שנספה על ידי הנאצים י”ש.
לחיי התרבות של העיירה תרם רבות גם החוג הדרמטי שבראשו עמדו , אשר הנדלסמן ויהושע באב”ד. החוג העלה מספר הצגות שהצלחתם הייתה מעל המשוער.
בשנים 36′-37′ החלה האנטישמיות בקר’ להרים ראש. הגויים הפולנים שמו להם למטרה לפגוע בכלכלתם של יהודי העיירה. הם לא בחלו בשום אמצעי להשגת היעד שהציבו לעצמם. פתחו חנויות משלהם שהתחרו בחנויות של יהודים, הפעילו אלימות ולא אחת השחיתו רכוש יהודי. הם גם מנעו מלקוחות להכנס לחנויות של יהודים בימי השוק ההומים מאדם. יהודי העיירה היו חסרי אונים. באותה תקופה נחתה גזרה חדשה , הפעם מכוונו של בית המחוקקים הפלני – הסיים. הוצע חוק לבטול השחיטה הכשרה, דבר שזעזע מאוד את אנשי העיירה וסביבתה. כדי לבטל את רוע הגזרה אורגנה משלחת של ועד הקהילה בראשותו של שמואל גורטלר והיו”ר בן ציון לובלינר ורבני הערים זמושץ’ וקרסנוברוד. המשלחת נפגשה עם הרוזן פודקובסקי שהיה חבר הסנט הפולני ומקורב לנשיא פולין דאז מושציצקי. כצפוי המשלחת לא הצליחה להשיג דבר.
בחורף 1937 שוב נחתה על ראשי היהודים צרה, בתו בת העשר של נוצרי שגר בקרבת מקום נעלמה. אוטומטית האשימו את היהודים ברצח הילדה ובשימוש בדמה לאפיית מצות לפסח. היו שהעידו כי בעיניהם ראו את הרצח. הגדילה לעשות המשרתת הגויה שהייתה כובסת בביתו של הרב, היא ספרה שראתה באחד הארונות שבביתו בקבוקים מלאי דם.
ההמון המוסת החל לפתוח קברים טריים שנכרו כדי למצוא את גופת “הנרצחת”. רק לאחר השתדלנות אצל נציב המחוז הופסק חלול הקברים. התעלומה נפתרה רק כאשר גופת הילדה בת העשר נמצאה ליד סכר הטחנה עם הפשרת הקרח ,באביב . הבדיקה הרפואית העלתה שהגופה הייתה במים זמן רב מה שאשר שהילדה טבעה בנפלה לאחד הבארות פרי יצירתם של תושבי המקום . הבארות נוצרו ע”י שבירת הקרח שכסה את הנהר הקפוא.
על דמויות אנשי העיירה וארועים שונים שהתרחשו עד מלחמת העולם השנייה בפעם הבאה.
בהזדמנות זו אני מזמינה אותכם לשלוחח אלי ספורים על אנשים , מעשים והתרחשויות שקרו בעיירתנו כדי שנביא את הדברים לידיעת כולנו.

אזכרת נשמות לנפטרים תשנ”ט

פסל יד ושם

1) משה קופיץ בן שלמה
2) אברהם אלבאום בן לייב
3) גרוס אריה
4) גיטל ברקשטיין בת חיים
5) לפלר סנדר בן נחום
6) פישל מלכה בת אסתר ויהושע יואל

דין וחשבון מהאזכרה הראשונה לקדושי קרסנוברוד שהתקיימה בביהכ”ס נצח ישראל בחיפה ביום ט”ו חשון תש”י 6.11.1949 

טקס האזכרה במאידנק

 

 

 

 

 

 

 

את אספת האזכרה פתח הח’ אפרים לוכפלד ובראשית דבריו הציע לכבד את זכר הקדושים בעמידת דום במשך שתי דקות,לאחר מכן נבחר הח’ לוכפלד,יו”ר האספה והח’ מרדכי רפופורט, מזכיר.
ראשון המספידים היה הח’ משה פישל. הוא סיפר על כל התלאות שמצאו את עדת קרסנוברוד,תחת שלטונם האכזרי של הנאצים. כעד ראייה תאר את האקציות. הראשונה היתה בחג השבועות שנת תש”ב -1942 .בזמן האקציה נהרגו בין השאר אנשי ה”יודנראט”,שלא רצו לשתף פעולה ולהסגיר את אחיהם. רבים הועברו לבלזץ . האקציה השנייה הייתה בחודש אב תש”ב אז העלו הנאצים באש בתים על יושביהם ונשרפו חיים כחמישים איש. האקציה השלישית והאחרונה הייתה בט”ו בחשון תש”ג 26.10.42 
ידם של הנאצים הייתה בחיים ובמתים כאחד.המצבות בבית העלמין נעקרו ממקומן ושמשו לסלילת כביש. הקברים נחרשו ונזרעו. לא נשאר סימן לקרסנוברוד ולמתיה.

אל מלא רחמים

אחריו הח’ אונציג נתן שעור בפרק משניות , עמד על הערך בלימוד לעילוי נשמתם של הקדושים, בפרט לאלה שלא זכו לקבר ישראל. הוא סיים את השיעור באמירת קדיש.
אח”כ הספיד את הקדושים ר’ יצחק מאיר גורטלר. הוא בסס את הספדו על הפסוק מפרשת וישלח (בראשית לז), בו אמרו בני יעקב לאביהם: “הכזונה יעשו את אחותנו”,והסביר שבני יעקב לא רצו להפקיר את אחותם ותבעו את עלבון כבודה. אם אנו רוצים לתבוע את עלבון כבוד קדושינו ,זאת נוכל לממש רק בארץ אבותינו החופשית, ושוב הביא ראיה מן הפסוק בבראשית ל”ה כאשר השם אמר ליעקב :”קום עלה בית אל ואל תשב בשכם”. שכם לא נחשבה אז כעיר ישראלית, מכאן נתן להסיק שעל כל ישראל, בניו של יעקב אבינו לעלות ולחיות בארץ ולבנותה. ואם כולנו נשב בארץ ונעסוק בבניינה או אז נוכל לתבוע את עלבון כבוד עמנו וקדושינו.
החבר יואל הנדלסמן קרא כתובים בחרוזים לזכר הקדושים.
לבסוף העלה הח’ אפרים לוכפלד זיכרונות מן העיירה .ספר על קדושים וטהורים שמסרו את נפשם על קידוש השם ולא רצו לעמוד על דם אחיהם. הם , יוסף גולדשטיין ופישל שלגל שנהרגו על ידי הנאצים באקציה הראשונה. הוא הציע לקיים מדי שנה בשנה אספות אזכרה ביום האקציה האחרונה הוא יום ט”ו לחודש חשוון. הצעתו התקבלה פה אחד.

אזכרה ליהודי פולין

בתפילת “אל מלא רחמים” על ידי הח’ אליעזר לרנר נסתיימה האזכרה. לאחר מכן נגשו נגשו החברים לחלק המעשי של הטקס. הוצע על ידי החבר לוכפלד לבחור ועד. המועמדים היו דלהלן:

 לאחר שאושרו המועמדים הציע הח’ לוכפלד להקים קופת גמילות חסדים,שתהווה המשך לקופת הגמ”ח שהיתה קיימת בעיירת קרסנוברוד. המטרה להושיט עזרה לכל נזקק מיוצאי העיירה החיים בארץ. הוא הציע שהנאספים יתרמו בעין יפה ולאלתר כדי שהרעיון ירקום עור וגידים. ההסכמה היתה פה אחד, והאנשים תרמו כל אדם כפי יכולתו.

נרות נשמה לזכר הנרצחים

באיחולים חמים ובקריאה לאחדות ולשמירה על קשר הדוק בין שארית הפליטה של העיירה נעל הח’ לוכפלד את טקס האזכרה הראשונה של קדושי קרסנוברוד.

שוטר יהודי תופס יהודיה

משטרה יהודית

על אודות עיירתנו במלחמת העולם השנייה אני למדה מעדותם של בני קרסנוברוד ששרדו את התופת. כיוון שהניצולים סיפרו את מה שעבר אך גם העולם השפוי למד בדרך הקשה אם כי באיחור רב שאם הוא לא יתלכד ויתגייס במלוא כוחותיו ובמרץ למגר את הרוע והטרור בעולם, הטרור עלול אפילו חלילה להמיט אסון עליו והראיה יש כבר יותר מדי כתובות על הקיר. העולם “התרבותי” בתקופת השואה ראה, ידע ושתק.
אמריקה הגדולה נכנסה באיחור למלחמה נגד החיה הנאצית. שוב כי היה נוח לעולם לחשוב שכוחות הרשע פועלים רק נגד עם או ציבור או מדינות אחדות וכל השאר יכול להינצל. לא הפנימו שהנאצים ועוזריהם יימח שמם רצו לחסל לא רק את היהודים אלא גם את התרבות האנושית המושתת על מוסר ,חמלה ועזרה הדדית על ידי חקיקת חוקים שנבעו מתורת הגזע של היטלר י”ש.
לדברי שר החוץ לשעבר ,סילבן שלום, שפעל רבות למען הגשת הצעת ההחלטה של עצרת האו”ם, רק עתה 60 שנה לאחר השואה אומות העולם מכירות בחשיבות לימודי לקחי השואה. ואלי זה המקום לצטט את דברי הכומר הפרוטסטנטי,מרטין נימולר שכתב “הם באו לקחת את היהודים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי יהודי. הם באו לקחת את הקומוניסטים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי קומוניסט.הם באו לקחת את הסוציאליסטים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי סוציאליסט. אחר כך באו לקחת אותי, ולא נותר איש שיתנגד”.
לאחר דברי הקדמה אלה נביא את עדותו של הניצול מר פישל משה ז”ל מחיפה שסיפר אודות הקורות אותו ואת יהודי קרסנוברוד בשואה.

מכירת סרטי מגן דוד

הגרמנים פלשו לאדמת פולין ב1 לספטמבר 1939 כשבועיים לפני ראש השנה. בערב ראש השנה עבר דרך קרסנוברוד חלק ניכר מהצבא הגרמני הממוכן. הצבא הפולני הגיע אף הוא לעיירה. ביום השלישי של עשרת ימי התשובה התחוללה ליד העיירה מערכה כבדה בין הצבא הגרמני והצבא הפולני הנסוג. לביתו של מר פישל שבו התגורר גם רב העיירה , הרב מרגלית, הגיעו הגרמנים ודרשו לפנות מייד את העיירה כיוון שעמדו להעלותה בלהבות. הגרמנים אכן הציתו את בתי העיירה ולדאבוננו רבים מיהודיה לא הצליחו להימלט ונשרפו חיים בדליקה.
ביום הרביעי נתנו מידע בעיקר מן הזיכרון ,על תאריכים ופרטי אירועים הנבדלים בעדויות השונות. קשה לדרוש דיוק בעובדות היסטוריות מאנשים שחיו בניתוק מוחלט מהעולם ושחוו חרפת רעב,פחד ואימה משך חודשים רבים. אולי זו יד המקרה ואולי יש כאן יד מכוונת מאת ההשגחה העליונה שדווקא בימים אלה כשאני מתחילה לגולל בפניכם את דברי ימיה של קרסנוברוד בתקופת השואה, התבשרנו כולנו שעצרת האו”ם אישרה פה אחד שה27 בינואר, היום שבו שוחררה אושוויץ, יהיה יום הזיכרון העולמי לשואה ולקורבנותיה. בהחלטה ההיסטורית קורא האו”ם למדינות החברות בו לפעול ,קרי: “ללמד את הדורות הבאים את לקחי השואה במטרה למנוע בעתיד פשעי השמדת עם ,”משמעות ההחלטה היא ש60 שנים אחרי השואה מכיר האו”ם בחשיבות לימוד לקחיה. יו”ר הקונגרס היהודי העולמי ישראל זינגר הביע שמחה על כך ” שהגיעי הרגע שבו אומות העולם מבינות כי הן מחויבות לא פחות מהעם היהודי לזכור את השואה ולהפיק לקחים”. יו”ר הנהלת יד ושם אבנר שלו אמר בתגובה ” כי האו”ם הכיר הלכה למעשה בחשיבות זיכרון השואה הן כערך בפני עצמו והן ככלי להבטחת המחויבות לשמירה על ערכי היסוד של האנושות”. החלטה זו של האו”ם באה לפי דברי חבר הכנסת 

כרוז פרס למלשינים על יהודים – 100KG תבואה

מיכאל מלכיאור “באיחור רב וטוב מאוחר מאשר לעולם לא” . לצערנו לקח לעולם 60 שנים להבין שהרדיפות,ההתעללויות הפיזיות והנפשיות הפוגרומים, הגזרות השונות והמשונות והטרור שנחתו על היהודים לאורך ההיסטוריה הם לא רק בעייתם של היהודים כפי שנוח היה לאומות העולם לחשוב . בגלל קונצפציה מוטעית זו שילם עמנו מחיר כבד מאוד. הגרמנים נתנו אור ירוק לגויים לשדוד ולבזוז רכוש יהודי שהיה בחלקו מוסתר במרתפים . אסור היה ליהודים ,איך לא , להתנגד לשוד ולביזה, יתר על כן כל התנגדות מצידם עלולה הייתה להיות קטלנית.
הצבא הפולני הובס סופית ביום הכיפורים ומאז החל נתיב הייסורים הנורא של היישוב היהודי בקרסנוברוד .כבר ביום הראשון של חג הסוכות נחטפו יהודים,ביניהם יוסף גולדברג, שמואל גורטלר ועוד. הם הגיעו לשדה הקרב ומשך שעות ארוכות היה עליהם לקבור פגרי סוסים .
לעת ערב עייפים עד מוות נצטוו לפשוט בגדיהם ולהכניסם לקברים המצחינים מהפגרים. לארח שהוכו קשות, נצטוו להוציא מהקברים את הבגדים המטונפים ולשים אותם על גופם ספוג המלקות.
משך 4 חודשים מאוקטובר 39′ ועד ינואר 1940 חטף הצבא הגרמני יהודים לעבודות קשות של הריסת חורבות של בתים והובלת לבניהם לסלילת ביצורים וכבישים ביער הליפסקאי , היהודים הועסקו בפרך גם בבניית שדה התעופה ליד זמושץ.
בפברואר 40 ‘ נצטוו היהודים לבחור מתוכם יודנראט. היודנראט זוהי מועצה יהודית שנועדה להיות כלי בידי הנאצים לבצוע ההוראות והגזרות שנחתו חדשות לבקרים על היהודים. בראש היודנראט עמד המהנדס קוטובסקי, שמינה את חברי המועצה הבאים:
1. משה הוז 2. יוסף גולדשטיין 3. פישל שלגל. 4. יוסף לם. 5. דוד לבנפוס. 6. יהושע באב”ד 7. משה גרינביום. 8. ברל שוך 9 .יהושוע וקסלר. 10. לייבוש לרנר. 11. הרשל שוך. 12. לייבוש אלבוים. שנים עשר איש.

גירוש יהודים להשמדה

המטלה הראשונה של המועצה היהודית הייתה עריכת מפקד אוכלוסין ורישום בכרטסת פרטיו האישיים של כל יהודי כולל מקצועו.
ביוני 1940 חטפה פלוגת גסטאפו קבוצה של יהודים ושלחה אותה לבלזיץ. ביניהם ,לייבוש לרנר, יצחק גרינבוים , משה גרינבוים, משה בלומשטיין וולף טנצר ואחרים. בבלזץ ששוכנת מרחק של 31 ק”מ מקרסנוברוד עונו היהודים קשות, נצטוו לשיר ללא הפסקה בזמן שהועבדו בפרך וחטפו מכות נמרצות. הם חפרו שוחות ארוכות ליד הגבול הרוסי ,עומקן של השוחות היה 3 מטרים ורוחבן 6 מטרים. הסוללות שלצידם התנשאו לגובה של כ3 מטר. על עבודה זו פקחו שניים ,האחד מיור דולף והשני ברטצ’קו יימח שמם. כעבור זמן נרמז ליודנראט שניתן לפדות את החטופים, נעשה מאמץ עליון על ידי אנשי הקהילה והחטופים חזרו הביתה. הייתה זו ללא ספק מצווה של פדיון שבויים שמצטיין בו עמנו למוד הסבל.
קבוצה אחרת של יהודים הועסקה בתשלום של 2 זלוטי ליום בסלילת כביש מכפר יצגה לזמושץ. אגב, היה זה המקרה היחיד שבו שולם ליהודים שכר. יהודים גם עבדו קשה מאוד בחצרו של הפריץ פדקובסקי, שירד לא מעט לחייהן של צעירות יהודיות ,שסבלו גם סבל נפשי בל יתואר. כדאי לציין שיהודים בני 10 ומעלה חויבו לענוד סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד צהוב.

מסילות הברזל לטרבלינקה

אף הוקם גטו בקרסנוברוד שפעל עד אביב 1941 אף שתאריך הקמתו לא ידוע. בחודש פברואר 1941 נצטוו אנשי העיירה לקלוט אלף משפחות פליטים . הגזרה שנחתה הייתה קשה ,מיד התארגנה משלחת לזמושץ’ שניסתה להעביר את רוע הגזרה ולשכנע את האחראים שאין באפשרות אנשיהם למלא אחר הצו שרק בתים מעטים נותרו לעמוד על תילם והעוני והמחסור שולטים בכל. ואולם דבר לא עזר, באביב 1941 הופיע הגסטאפו עם מפקד מחלקת העונשין ששמו פוסט י”ש שהזעיקו את אנשי היודנראט והחלו להפליא בהם את מכותיהם, תוך שהם שואלים מדי פעם את המוכים חזור ושאול “כעת יהיה לכם כבר מקום לאכסן את הפליטים?”.הם לא הפסיקו להרביץ ליהודי היודנראט עד אשר חלקם התעלף וכשהתעוררו מהמים הקרים שנשפכו עליהם, חזרו להכותם שנית.מהמכות הנמרצות שחטפו ,גופם כוסה בכתמים שחורים -כחולים עד אשר לא יכלו לעמוד על רגליהם ושכבו שבוע מתענים במיטותיהם. לטיפול מיוחד “זכה” יו”ר היודנראט. ואמנם למרות התנגדותם ודאבון ליבם של יהודי קרסנוברוד,הובאו הפליטים שהיו תושבי זמושץ’ וולוצלבק כשהם מחוסרי כל ובמצב נפשי ופיזי ירוד . בלית ברירה ועל אף המחסור הקשה התגייסו יהודי המקום והקימו “ועד עזרה” שאסף כספים לטובת הפליטים. יש לציין שלאיכרי הסביבה היה מזון בשפע ,אולם היהודים חששו להסתכן ולצאת מן העיירה . אמנם נמצאו מספר אכרים טובי לב שספקו בחינם תפוחי אדמה ולחם ליהודי העיירה אך זה לא הספיק. המחסור במזון ובחומר ההסקה כמו עצים הביא למותם של רבים ברעב ובקור. ועל כל אלה נוספה גם מגפת טיפוס הבטון שהפילה קורבנות רבים. אמנם החולים הובהלו לבתי חולים של זמושץ’,זברז’ניץ ושוברעשין אך מעטים הבריאו ,רובם היו מזי רעב וחלשים ולכן לא עמד להם הכוח לגבור על מחלתם.

יום רדף יום והצרות רק הלכו וגדלו, והנה החלו לזרום גדודי צבא גרמני מכוון קרסנוברוד לחזית הרוסית. בדרך עצרו בעיירה,

יהודים כורים קבר לפני הרצחם

הרסו,שדדו,אנסו והתעללו בתושבי העיירה חסרי הישע. אך עבר גל אחד של גדודי הצבא הגרמני ובפתח ניצבו גדודי צבא אחרים שפרצו לבתי היהודים, ושוב שדדו הרסו,הכו,אנסו ולקינוח גם שפכו מי קרח למיטות. עינויים אלה פסקו רק הודות למשה הוז הי”ד ששם נפשו בכפו,התלונן בפני מנהל המשק והתחנן שישתדלו אצל השלטונות,שהחיילים יחדלו ממעשיהם כיון שזו עבירה על החוק לבוא במגע עם הישוב היהודי וגם כי קיים חשש לחילול הגזע. למרבה הפלא זה עבד והצבא הניח ליהודי העיירה. אמנם צרה זו חלפה אבל צרות אחרות לא בוששו לבוא. בערב חג השבועות של שנת 1942 הגיע לעיירה הגסטאפו שציוו על יהודי העיירה להתאסף ליד ביתו של פליקס קוזינובסקי, למטרה זו גויס היודנראט. כל מי שניסה למלט את נפשו ונתפס נורה במקום. הנאספים הובלו לצריף שמאחורי המנזר. אח”כ דרשו הגסטאפו מהיודנראט לספק להם יין וסיגריות ולהביאם למסעדה בה ישבו. באותם רגעים גורליים ולמזלו הרע של משה גרינבוים ששם פעמיו לכוון משרד היודנראט הבחינו בו הרוצחים בני העוולה וכטוב ליבם ביין חפשו משהו להשתעשע בו וכשראו את היהודי משה מהלך ברחוב כאחד האדם סימנו אותו כמטרה חיה. וכמו לפי הזמנה קרא אחד מבני הבליעל :”מי יפגע בכלב היהודי ממרחק כזה?” היריות לא אחרו לבוא ומשה גרינבוים נפל מתבוסס בדמו,נאנק מכאבים וזועק “הצילו!”. רצו אליו מספר יהודים ונשאוהו לביתו של שמעון ליבל ושמוהו על המיטה. משה בקש למות כי לא יכול היה לשאת את כאבי התופת. אחד הרוצחים הסקרנים שעקב אחר הנעשה נגש וירה בו שני כדורים ומשה גרוינבוים נגאל מיסוריו. מאוחר יותר הוצאו להוררג גם פישל שלגל ויוסף גולדשטיין השם יקום דמם! גם גורלם של היהודים שנאספו ליד הצריף היה רע ומר כיון שעם שחר הם הובלו בעגלות של האיכרים למחנה ההשמדה בלזץ. בתום בתום

גופות נרצחים בטרבלינקה

האירועים האלה התקבל הרושם שהסכנה חלפה, ואנשים שנמלטו החלו חוזרים לעיירה לחפש עבודה. כולם העדיפו לעבוד ביערות ולא בעיירה מפני הסכנה הקיומית שארבה להם בהיותם חשופים לעיני כל. החשש היה מוצדק .
ביולי 42′ פרצה קבוצת גרמנים למאפייתו של חיים בורנשטיין הוציאה את הבת לאה וירתה בה למות. כעבור מספר ימים הגיחו מן המנזר מפלצות הס.ס מצוידים בכובעי פלדה וברובים מכודנים,כתרו את בתיהם של חיים ליפשיץ, חיים בורנשטיין ויעקב לייזר, החלו לירות והציתו את הבתים על יושביהם. אלה שניסו למלט את עצמם נורו בו במקום. השרפה כבתה רק למחרת והותירה גופות חרוכות שהעלו עשן משך מספר ימים ואין קובר. הנאצים צמאי הדם ותאווי הבצע השלימו את מלאכתם בפריצה למרתפי הבתים ובלקיחת רכוש שעוד נותר. וכאילו לא די בכל אלה, התהלכה בעיירה מפלצת נאצית שנקראה הבלש שהיה אחראי על לא מעט רציחות ונודע באכזריותו הגדולה. יום אחד הוא ראה את הינדה גרינבוים והחל לסקל אותה באבנים. קרא מספר אכרים וציווה עליהם לכרות לה קבר ולקבור אותה בעודה בחיים. זעקותיה נשמעו זמן רב לפני שנפחה את נשמתה .גם הסיפור הבא קשור למפלצת הנאצית -הבלש. יום אחד נודע ששני יהודים שוכבים מתים ליד הגשר. ראש היודנראט שהיה אז יעקב הרש קריידן בקש ממשה פישל ויהודים אחרים להביאת את שני הנרצחים לקבר ישראל. התברר מאוחר יותר ,שאחד ההרוגים היה נער כבן 17 וההרוג השני כבן 40 ברחו מגטו זמושץ’ כדי להגיע לצ’כיה או הונגריה. אבל ,לרוע מזלם, זיהה אותם המפלצת הנאצית הארורה מקרסנוברוד וירה בו והרג את המבוגר מביניהם, וכשעמד לירות בצעיר קרתה חסימה בקנה אקדחו, והוא החל לברוח. אולם בן העוולה הנאצי היה מהיר יותר, והשיגו בשדה תפוחי האדמה של פרנק מרושק, הכה בו במקל עד שאבד את הכרתו, כשמשה פישל וחבריו הגיעו הוא כבר גסס. כרו לו קבר ורפדוהו בעלים אך מיאנו לקבור אותו כיון שעדיין נשם. ואולם המפלצת מקרסנוברוד לא הרפה האיץ בהם לקבור אותו בעודו חי. משה פישל וחבריו למראה הזוועות שנחתו ,הרגישו מושפלים, שבורים ומדוכאים עד עומק נשמותיהם.