לרשימת קדושי קדושי קרסנוברוד שנספו בשואה

אנדרטת קדושי קרסנוברוד המשופצת אוגוסט 2018

אל מלא רחמים

אל מלא רחמים ,דיין אלמנות ואבי יתומים , אל נא תחשה ותתאפק לדם ישראל שנשפך כמים. תן מנוחה נכונה
על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים ,את נשמותיהם של
ק ד ו ש י  ק ר ס נ ו ב ר ו ד 
אנשים ונשים ,ילדים וילדות שנהרגו ושנשחטו ושנחנקו ושנקברו חיים בעירנו קרסנוברוד. כולם קדושים וטהורים ובהם גאונים וצדיקים ארזי הלבנון ואדירי התורה, בגן עדן תהא מנוחתם. לכן בעל הרחמים יצרור בצרור החיים את נשמתם, ה’ הוא נחלתם ויזכור לנו עקדתם ותעמוד לנו ולכל ישראל זכותם. ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם, נדחי ישראל ישובו לאחוזתם והקדושים לזיכרון תמיד נגד ה’ צדקתם ,יבואו בשלום וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן.

קובץ של רשימת קדושי קרסנוברוד שנספו בשואה.

רשימת קדושי קדושי קרסנוברוד שנספו בשואה

ישראל קופפר לבית לפלר ז”ל

  אות הזיכרון לחללי צהל לזכרו של ישראל קופפר שנפל בקרב על תל מוטילה

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה שהתקיים בד’ אייר תש”פ ה28.4.2020 שלחה רחל גבע פדן את תמונת אות הזיכרון לחללי צה”ל לזכרו של ישראל קופפר לבית לפלר יליד קרסנוברוד ואחיה של סבתה מצד אמה. שנפל בקרב על תל מוטילה סמוך למושב אלמגור היום, בל’ ניסן תש”א 6.5.1951 והוא בן 25 יהי זכרו ברוך! רחל ציינה שהקרב היה עקוב מדם ,שדה קטל לחיילי גדוד 13 של גולני. בקרב זה נהרגו 41 חיילים ועשרות פצועים. על תולדות חייו ואישיותו של ישראל כתבה רחל את הדברים הבאים:
שמי רחל פדן. ישראל קופפר ז”ל היה אחיה הצעיר של סבתי,אסתר לוין (לבית קופפר לפלר).
ישראל נולד בי”ט בסיון תרפ”ו ה01.06.1926 בעיירה קרסנוברוד לרחל לבית לפלר ולאברהם קופפר, והיה הצעיר מבין חמשת ילדיהם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ,סמוך למועד בר המצווה של ישראל ,נמלטו ישראל ומשפחתו מזרחה לכיוון אוקראינה.
אחיו שמעון, העתיק את מקום מגוריו לוורשה והקים שם משפחה ובמהלך המלחמה נעלמו עקבותיהם. אחיו סנדר שהיה קצת יותר צעיר ממנו  וכן גם אחרים מבני משפחתו המורחבת, נרצחו בידי הנאצים.
ישראל ומשפחתו הגרעינית שנותרה ,נדדה בתוככי ברית המועצות וסבלו שם מתנאים קשים של קור ורעב כבד. פלישת הגרמנים לברית המועצות במבצע ברברוסה ,גרמה לגיוס המוני של צעירים מה שהביא את אחותו אסתר(סבתי ז”ל)  להסתירו בעליית הגג.
לאחר המלחמה שהתה המשפחה במחנה העקורים מינכנברג  שבגרמניה ליד העיר קסל. בשנת  1946, בהיוודע הפוגרום הידוע לשמצה בקלצה שבפולין החליטה המשפחה לעלות לישראל. במאי 1949 הגיע ישראל ומשפחתו לחיפה באנייה “עצמאות”. שהו במחנה העולים “שער עליה” שבחיפה ,משם לבית עולים באחוזה ובהמשך לדירת שיכון בקרית ים ג’.
ישראל השתלב בעבודה לאחר שהוכשר כטרקטוריסט והועסק ביישור חולות הקריה. כעבור שנה גויס ל”גולני”. אמי ז”ל ,חנה ברגר לוין ,נהגה לספר לי שישראל היה בחור שקט מאוד, רגוע ונעים הליכות. בכל עת שבא הביתה לחופשה לא שכח להביא לאחייניותיו  הקטנות וופלים ודברי מתיקה. תכנן לאחר השחרור מהצבא להינשא לחברתו. מאחר וחי יחד עם אימו והיה גם המפרנס היחיד הוקדם מועד שחרורו מהצבא.
ימים ספורים לפני מועד השחרור השתתף ישראל בקרב על תל-מוטילה היא גבעת קלע שהיום נמצא שם המושב אלמגור הצופה על הכנרת ,התחולל קרב עקוב מדם נגד הצבא הסורי. הקרב בן חמשת הימים (מה2.5.1951 ועד 6.5.1951 ) גבה חייהם של 41 חיילי גדוד 13 של “גולני”, ישראל נפל ביום האחרון של הקרב ל’ ניסן תשי”א ה6.5.1951 ,והוא בן 25. האם רחל ,ששכלה שניים מבניה במלחמת העולם השנייה  נפטרה משברון לב. כחמישה חודשים לאחר נפילתו של ישראל ,בתאריך 10.10.1951
נולד אחיינו הצעיר של ישראל קופפר ז”ל ושמו בישראל יצחק ישראל לוין שיבדל לחיים ארוכים שהוא גם דודי.

הקרב על תל מוטילה

אנדרטה לזכר 41 חיילי צה”ל שנהרגו בקרב על תל מוטילה . האנדרטה שוכנת במושב אלמגור.
נבנתה ב1997 בתכנונו של האדריכל יהודה יהב.

תל אל -מוטילה נמצא מצפון מזרח לכנרת באזור בו נמצא המושב אלמגור הצופה אל מול נופי הגולן.
מלחמת העצמאות הסתיימה ב20.07.1949 עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה באי רודוס מכאן שמם הסכמי רודוס.
בהסכמי הנשק נקבעו שטחים מפורזים בגבול שבהם אסורה פעילות צבאית.
הקרב על תל מוטילה התפתח מתוך אחת מתקריות הלחימה השכיחות על הזכות להשתמש בשטחים המפורזים ממזרח לירדן ולכנרת .
בראשית חדש מאי 1951 נכנסו חיילים סורים בלבוש אזרחי אל השטח המפורז באזור כורזים שהוא שטח בריבונות ישראלית והשתלטו על שלוש גבעות אשר חלשו על הכביש מטבריה צפונה. על אחת הגבעות עומדת היום האנדרטה לזכר הנופלים בקרבות תל מוטילה באלמגור.
התפתח במקום קרב קשה בין הסורים ליחידה מגדוד מילואים 34 וכוחות גדוד 13 של חטיבת גולני בפקודו של רחבעם זאבי.
חלק גדול מהלוחמים לא דברו עברית וגם מקוצר זמן לא קבלו הכשרה צבאית מספקת, בנוסף סבלו רוב לוחמי גולני מהרעלת מזון קשה שפגעה ביכולתם להילחם. לאחר יום הקרבות ביקש המח”ט מאיר עמית סיוע אווירי אך זה לא אושר בשל שיקולים מדיניים . לאחר 5 ימי לחימה מה2 במאי עד 6 במאי הסתיים הקרב לאחר שמטוסי חיל האוויר שהתאמנו באזור קבלו פקודה מאלוף פקוד הצפון יוסף אבידר לבצע צלילות “יבשות”
לעבר מוצב הדמות. בשלב מסוים  אחד הטייסים פתח באש וצרורות המקלע שפגעו במוצב הפיקוד הסורי הניסו את החיילים הסורים ממוצב הדמות. כך הגיעו לידי סיום חמישה ימי קרב שגבו מחיר דמים של 41 חיילים הרוגים ו70 פצועים . המג”ד סא”ל רחבעם זאבי ,המח”ט מאיר עמית וכל הקצונה הבכירה ישבו בחפ”ק (חדר פקוד קדמי) בוילה מלצ’ט דרומית לכנרת במקום בטוח,  הרחק משדה הקרב וכך ניהלו את הלחימה. על הקרב בשטח פיקדו מפקדי מחלקות ,מפקדי פלוגות וסמלים .סלעי שהיה מפקד הפלוגה שנלחמה העיד שפצועים גוועו מחוסר רופא. המג”ד זאבי הצטיין בהשמעת מילות עידוד בקשר, באיחולי הצלחה ובהבטחת תגבורת שבוששה להגיע. תל מוטילה היה הקרב הקטלני ביותר של צה”ל בין המלחמות ,קטלני יותר מקלקיליה 1956 ,כראמה 1968,וליטני 1978 והיקר ביותר מאז מלחמת תש”ח. הרוגיו היו ברובם עולים חדשים ארבעה חודשים לאחר גיוסם לצה”ל. במותם הביכו את השלטונות .בטקסי יום הזיכרון לחללי צה”ל ספדו לנופלי המלחמה שהסתיימה רק לפני שנתיים אלוף פקוד הצפון יוסף אבידר מפקדם הנעלם של לוחמי תל מוטילה ציין גם את גבורת חיילנו שנהרגו שם. רחבעם זאבי (גנדי) אפילו זכה לצל”ש הרמטכ”ל ואחר כך קודם כקצין מטה עד שהתמנה לאלוף פיקוד מרכז. כבר בימים הראשונים לאחר הקרב החלה לפעול מערכת של טיוח ושכתוב כדי להעלים את העובדות מהציבור בישראל. האחראי לסילוף האמת היה הרמטכ”ל יגאל ידין עצמו. נוצר מיתוס כזב שקרי שהאשים במחדלים את החיילים שחלק גדול מהם היו עולים חדשים תוך חיפוי בוטה על המפקדים הבכירים. במסגרת זו נקברו החללים בחשאי וכפי שציינה רחל קרובת המשפחה ואני מצטטת” הם נפלו  סמוך ליום העצמאות ועל מנת שלא לקלקל את מצב הרוח הלאומי נקברו בחשאי בלא נוכחות המשפחות,שקיבלו את הבשורה המרה רק לאחר החג” . 

מכתב מהמחלקה להנצחת החייל לאימו של ישראל קופפר רחל.

ישראל קופפר היה ניצול שואה שמסר את נפשו למען המשך קיומה של מדינת ישראל . יהי זכרו ברוך!!

האנדרטה לקדושי עיירתנו הוקמה על ידי חברי ארגון יוצאי קרסנוברוד בישראל שחלקם הגדול עלו ארצה אחרי שנצלו מהתופת של השואה שהתרחשה על יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. הקמת האנדרטה הייתה אחת הדרכים החשובות לשימור זכרם של הנספים לדורי דורות! מבין מקימי האנדרטה היה החבר אברהם גליקמן ז”ל שגם דאג להבאת האפר ממחנה הריכוז אושוויץ שבפולין בתאריך 23.8.1980 ולהטמנתו באנדרטה. הוטמנה גם מגילה ובה שמות כל קדושי העיירה שנספו במלחמה על ידי הנאצים ועוזריהם ימ”ש.
בחלוף השנים נכרו באנדרטה סימני הזמן, והיא נזקקה לשיפוץ יסודי.  עבודות השיפוץ בוצעו בנאמנות ,במקצועיות ובאהבה רבה על ידי חברת “אבני ערד ” בהנהלתו של עמוס.  את הכסף עבור העבודה תרמו רבים מחברי הארגון בחפץ לב וביד פתוחה. האנדרטה נמצאת בבית העלמין בחולון. מיקום: גוש 11 ,אזור 7 ,שורה 14.
טקס הסרת הלוט מעל מצבת הזיכרון לקדושי קהילת קרסנוברוד שנערך ביום חמישי ט”ו בחשון תשמ”ב ה12.11.1981



אנדרטת קרסנוברוד המשופצת אוגוסט 2018, לזכרם של קדושי העיירה היהודיים שחיו בה.

שלום חברים!
החבר זיידמן בן ציון, שאמו אתל לבית שטמר היא ילידת קרסנוברוד בנה אילן יוחסין של משפחתו. בזכות האתר של קרסנוברוד  יצר קשר איתי ומהשיחה שניהלנו השלים  פרטים נוספים באילן היוחסין שיצר. הסתבר שהסבתא שלו  הייתה אחותה של הסבתא שלי. הדברים בהחלט מרתקים.
החבר בן ציון שלח אלי את אילן היוחסין של משפחתו ומי שיהיה מעוניין אשלח לו את הקובץ .כתובת המייל שלי: sarazipora38@wall.com. לא יכולתי לקשר את הקובץ של בן ציון לאתר כי הוא כבד מדי מעל 35MB. אני מזמינה את החברים שלנו לבנות אילן יוחסין ולשלוח אלי את הקובץ, ואם הוא לא יהיה מעל 8MB אוכל לצרף אותו לאתר של קרסנוברוד. בנוסף ישנו אתר שהקימו יהודי ארה”ב שנקרא:
remember jewish krasnobrod-geneology group. הקישור לאתר לחץ כאן

מסע לפולין – יולי 2017

ב- 2-6 ביולי 2017, נסעתי לפולין כחלק ממשלחת.

יום ראשון – 2.7.17

ביום הראשון ביקרנו בוורשה ועשינו מסלול בגטו.  לא נשאר הרבה מחומות הגטו אך הוסבר לנו היכן היו הגטו הקטן והגטו הגדול, והגשר שחיבר בין שני החלקים.  ראינו בתים מוזנחים שהיו בתוך הגטו ואוכלסו על ידי משפחות היהודים, כיום על ידי משפחות פולניות.  האמת, נדהמתי מגודלו של הגטו; תמיד דמיינתי אותו ככמה רחובות בודדים, והנה פרוס בפני שטח עצום!  כמובן, לאחר ששמעתי את מספר היהודים שחיו בתוך השטח הזה, הבנתי באיזו צפיפות נאלצו להתקיים.

ראינו את כיכר השילוחום, ה”אומשלגפלץ”, שכיום הנו אנדרטה ומהווה רק חלק משטח הכיכר.  משם הלכנו במסלול הגבורה והגענו לבונקר במילא 18, שם פעלה מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו.  שמענו על הגבורה ועל הסוף המר כל כך.

יום שני – 3.7.17

ביום השני נסענו לטרבלינקה, אחד ממחנות ההשמדה שהוקמה במסגרת “מבצע ריינהרד”.  האוטובוס הוריד אותנו בחניון והתחלנו לצעוד לתוך יער.  הוסבר לנו כי טרבלינקה היתה המחנה ה”יעיל” ביותר, שכן בתקופה קצרה של 15 חודשים בה פעל, נרצחו בין 800,000 ל- 900,000 יהודים. כן הוסבר לנו כי הנאצים השמידו את המחנה כך שלא נותר דבר – אין צריפים, אין תאי גז, אין משרפות.  יש רק אנדרטה…

אנו מגיעים לקרחת יער והולכים לאורך אבני בטון גדולות המסודרות בשורה והמדמות לפסי רכבת.  בדרך משמיעים לנו את השיר של חוה אלברשטיין – “קחי אותי אתך”:

קחי אותי איתך/צועק הילד לרכבת/קחי אותי איתך/את מגיעה וכבר עוזבת/קחי אותי איתך/צועק הילד לרכבת/קחי אותי אתך/כאן אני נחנק.

“כאן כנראה היה הרציף (ה”רמפה”), כאן ירדו מהרכבת”, מסבירה המדריכה.  ואתה מנסה להפעיל את הדמיון, הרי כל כך יפה פה, כל כך פסטוראלי, הייתכן?

ואז רואים את האבנים, קודם את האבנים בכניסה לאתר המייצגות את המדינות מהן הגיעו היהודים שנספו, ואחר כך את האבנים המסמלות את הקהילות היהודיות שהוכחדה בשואה.  אלפי סלעים, לזכר מאות אלפי הנרצחים.

לא חרוטים באבנים שמות של אנשים, אלא של קהילות.  מלבד סלע אחד, בו חרוט שמו של ינוש קורצ’ק.

קיבלנו ורד והלכנו כל אחד לחפש אבן, להניח שם את הפרח ולהדליק נר זכרון.  התרחקתי מהקבוצה והלכתי לקצה האתר; הנחתי את הפרח על הסלע עליו כתוב Chmielnik, הדלקתי את הנר והתבוננתי סביבי. 

נכון, אין פה צריפים, אין פה תאי גז, אין פה משרפות; אך מתוך ה”אין” הזה, באמצע המקום השלו והפסטורלי הזה, עולה זעקה קורעת לב, זעקה אילמת של מאות אלפי אנשים שנרצחו על לא עוול בכפם. 

מטרבלינקה נסענו לעיירה יפהפייה בשם טיקוצ’ין.  ביקרנו בבית הכנסת הציורי (המשוחזר ברובו), שקירותיו מעוטרים בקטעי תפילה ופרקי תהילים.  לאחר מכן נסענו ליער לופוחובה, שם מצאו את מותם 3,000 תושבי העיירה.  הלכנו בשקט בתוך היער כאשר צעדנו מלווים בצלילי חלילית נוגים.

פה, ביער לופוחובה, נורתה קהילת טיקוצ’ין למוות לתוך בורות.  “האם הלכו כצאן לטבח?”, נשאלנו. “למה לא ניסו לברוח?”, מישהי שואלת.  “נסי לברוח את, עכשיו” מורה לה המדריכה. והיא מתחילה לרוץ לתוך היער, אבל גזעי העצים כל כך דקים שאפשר לראות אותה בכל מקום. “וכי תברחי ותשאירי פה את ילדייך, את הורייך המבוגרים?” מקשה המדריכה.

ליד הבורות המגודרים בגדרות והאנדרטה שהוקמה במקום, ערכנו טקס “לכל איש יש שם”.  הדלקנו נרות זיכרון לזכר נספים ששמותיהם היו רשומים על הנרות, וחברי המשלחת קראו גם את השמות של בני משפחה שנספו בשואה.  

יום שלישי – 4.7.1

יום קר וגשום ליווה אותנו בביקורנו במאידנק.  בניגוד למחנות אחרים, מבני המחנה שרדו את המלחמה ולא הושמדו על ידי הנאצים.  בכניסה לאתר עומדת אנדרטה שמדמה לספינה העומדת על שתי רגליים.  ובין הרגלים ניתן לראות, באופק, ארובה ולידה מבנה עם כיפה – הר האפר.

במאידנק ראינו תאי גזים ומחסן בו אוחסנו מכלי ה”ציקלון B”.  נכנסנו לצריף וראינו ערימות של נעליים, נעליים שפעם היו שייכות למישהו, מישהי.  בצריף אחר ראינו שורות שורות של מיטות עץ.  ושמענו זוועות, סיפורים נוראים על סבלם של אסירי המחנה בידי השומרים האכזריים שחלקם גויסו מתוך בתי הסוהר, ועל אכזריותה של אשת מפקד המחנה שאהבה במיוחד קעקועים וביקשה להכין אהילים מהעור המקועקע של אסירים מתים. 

ראינו את הקרמטוריום ובו התנורים בהם נשרפו הגוויות, לאחר ש”נותחו” על שולחנות אבן כדי לחפש ולהוציא מתוכן דברי ערך מוסתרים.  ליד התנורים נמצא חדר נוסף ובו אמבטיה; ככל הנראה חדר אמבטיה לשימושו והנאתו של מפקד המשרפות, ובו אינסטלציה ייחודית המאפשרת חימום המים מחום התנורים.  כמה רוע!

בסוף הגענו להר האפר, הנמצא לא הרחק מהקרמטוריום והמשקיף על בורות ירי.  בתוך מבנה עגול עשוי בטון ותחת כיפה המגינה עליו מפני רוח וגשם, ניצב אפר אדם במשקל 7 טון. 

יחד אתנו במאידנק באותו יום היתה משלחת גדולה מצה”ל.  ליד הר האפר ערכו החיילים טקס ממלכתי.  למרות תחושותיי הקשות בעקבות הביקור במחנה, כשהתבוננתי בחיילים העומדים שם ליד האפר חשתי התרוממות רוח, הרגשתי את העוצמה שבנוכחותם במקום הזה – הוכחה לכך שלמרות הכל, לא יכלו עלינו; הנה דורכים כאן חיילי הצבא של מדינת ישראל.  וליבי התמלא גאווה וגעגועים לבית.

ממאידנק נסענו ללובלין וביקרנו בישיבת חכמי לובלין.  ישבנו בעולם הישיבה ולמדנו על מייסד הישיבה, הרב מאיר שפירא, אשר ייסד גם את מפעל “הדף היומי”.  למדנו גם על הרב אריה צבי פרומר, מחליפו של הרב שפירא, שנרצח בשואה.

יום רביעי – 5.7.17

היום ביקרנו בקראקוב, עיר יפהפייה.  סיירנו ברובע היהודי של העיר, נכנסנו לכמה מבתי הכנסת ברובע, כולל ה”אלטעשול” ובית כנסת הרמ”א, וביקרנו בבית קברות הרמ”א.  לאחר מכן ביקרנו בגטו.  ישבנו בכיכר זגודי, בו ממוקם עד היום בית המרקחת “תחת הנשר”, ושמענו על תדאוש פנקייביץ, חסיד אומות העולם, שבזמן השואה היה בעל בית המרקחת וסייע ליהודי הגטו בתרופות, כסף ומזון.  

משם נסענו לפלאשוב, מחנה עבודת כפייה ואחר כך מחנה ריכוז.  גם מחנה זה הושמד כליל ובמקום נמצאות רק אנדרטות לנספים.

בערב פגשנו חסידת אומות העולם, קשישה פולנייה בשם פאולינה, והיא סיפרה לנו כיצד משפחתה עזרה להציל 17 יהודים.

יום חמישי – 6.7.17

היום, יום האחרון למסע, ביקרנו באושביץ-בירקנאו.

נכנסנו קודם לאושוויץ 1, שרוב אסיריו לא היו יהודים.  עברנו תחת השער המפורסם, המודיע לכל באי המחנה כי “ARBEIT MACHT FREI”.   כמה מטרים מהשער ראינו את חצר התזמורת של אושוויץ בה ניגנה התזמורת לאסירים היוצאים לעבודה והחוזרים ממנה.  וממול, בית הבושת שם “עבדו” אסירות פולניות.

ראינו את חצר ההוצאה להורג.  נכנסנו למבנה קטן ובו חדר התפשטות, תא גזים ומשרפות.  מבנה קטן זה קרוב מאוד לגדר החיצוני של המחנה, סמוך לגינה של בית המייסד והמפקד הראשון של המחנה, רודולף פרנץ הס.  למדנו שלהס היו חמישה ילדים; יכולנו לדמיין אותם משחקים בגינה בזמן שכמה מטרים משם הוצאו להורג ילדים בני גילם.  וראינו גם ליד הגדר של הגינה את החצר בו נתלה הס לאחר המלחמה.

אושוויץ 1 הנו מעין מוזאיון. במבנים הנמצאים בתוך המחנה ניתן לראות מיצגים שונים, וביניהם ערימות של משקפיים, נעליים, כלי אוכל, מברשות ושיער – ריבונו של עולם, כל כך הרבה שיער!  במבנה אחר יש חדר עם קירות לבנים ועל הקירות העתקות מיניאטוריות של תמונות שצוירו על ידי ילדים בשואה.  וחדר שכולו שמות; שמות על גבי שמות של נספים.

מאושוויץ נסענו לבירקנאו (אושוויץ II).  פה רוב האסירים היו יהודים.  ראינו כי בהתחלה עצרו פסי הרכבת מחוץ למחנה; מקרונות הרכבת ירדו האנשים לרציף והלכו ברגל (או הוסעו במשאיות) לתוך המחנה.  בשלב מאוחר יותר, לקראת שליחת יהודי הונגריה לבירקנאו, נסללו פסי רכבת לתוך המחנה. 

המראות בבירקנאו היו קשים מאוד.  בדרך לתאי הגז, שהושמדו כמעט כליל בידי הנאצים, מוצב תצלום גדול של נשים וילדים שיושבים ברוגע בין העצים; ביד אחד הילדים פרח.  הוסבר לנו כי בנקודה זו בדיוק, לא הרחק מתאי הגז, ישבו וחיכו המצולמים, ללא יודעין, לרגע שבו יתפנה תא הגז ויגיע תורם.

ראינו את “הסאונה”, המבנה שבו התקלחו והתלבשו אלה שבינתיים נותרו בחיים.

קשה היה לקלוט את המראות ואת הסיפורים קורעי הלב.  אולם עבורי רגע השבר הגיע כאשר נכנסנו לבלוק של הילדים.  בכניסה לצריף, שני ציורי קיר, אחד המראה ילדים צועדים בשורה עם כלי נגינה כמו בשיר ” יוסי בכינור, חזי בתוף…”; ובציור השני, ילד עם תיק בדרך לבית הספר.  ובתוך הצריף, שורות של מיטות.  למדנו כי הילדים ישנו בשלוש קומות ונשאלנו איזו קומה לדעתנו היתה הרצויה ביותר; הפעלנו את ההיגיון ונתנו כל מיני הסברים מדוע היה כדאי לישון באמצע, למעלה.  אף אחד לא חשב על התשובה הנכונה: הקומה העליונה היתה הרצויה כי אלה שישנו באמצע ולמטה נרטבו מהפיפי של אלה שישנו מעליהם. 

ילדים קטנים ואמללם שברח להם הפיפי בשינה!

אחת מחברי המשלחת סיפרה על בני משפחה מצרפת שנשלחה מדרנסי לבירקנאו– אמא וילדיה הקטנים.  לאחר מכן השמיעה לנו המדריכה את השיר “תישן ילד תישן”; והדמעות החלו לזלוג, כאן, בבלוק הילדים, ביום האחרון של מסע עצמתי, כאשר הראש פשוט אינו מסוגל לשאת את הזוועות.      

הסיור בבירקנאו והמסע כולו הסתיים בטקס מרגש ליד האנדרטה שבמחנה.  שרנו “אלי, אלי” ו”שיר למעלות/אסע עיני אל ההרים/מאין יבוא עזרי…”.  וכמובן, שרנו את “התקווה”.  וכשצלילי “התקווה” מתנגנות בראשי בדרכי החוצה ממחנה המוות, כאשר פני המשלחת מועדות לשדה התעופה, אני כבר מוכנה לחזור הביתה, לארצנו, לתקוותנו. 

על אף השואה הנוראית שעברה על העם היהודי במאה הקודמת  גילויי האנטישמיות לא פוסקים גם היום נגד היהודים החיים בארצות הגולה השונות. הנחמה הגדולה של אותם יהודים היא שיש להם לאן ללכת. יש להם בית ושמה מדינת ישראל שמוכנה ומזומנה לקלוט אותם בחום ובאהבה ולהעניק להם חיים של כבוד וחופש. מכאן החשיבות הגדולה לשמור על מדינת ישראל חזקה שתהיה משגב המגן על קיומו הממשי של העם היהודי. כדי לחזק את המולדת שלנו רבים מהצעירים שבאים מארצות הפזורה רואים זכות גדולה להתגייס לחילות קרביים. לפנינו כתבה מעיתון “ישראל היום” על אותו צעיר שחווה על בשרו את האנטישמיות בצרפת ועשה מעשה.

 גילוי אחר של אנטישמיות מצאתי בכתבה בעיתון “ישראל היום” מתאריך ה24.7.17 תחת הכותרת :סימון לישראלים במלון ברומניה ” כמו טלאי צהוב” . הרי לפניכם הכתבה הסרוקה מהעיתון.

כדי שאפשר יהיה לקרוא את הכתבה ,שימו את החץ של העכבר על הכתבה ולחצו לחיצה ימנית, בתפריט שיפתח בחרו באופציה “פתח תמונה בכרטיסיה חדשה” והקליקו ואז יופיע מעל השורה של הכתובות טרפז שבו יהיה כתוב “סימון ישראלים במלון ברו…” הקליקו עליו ותקבלו את הכתבה בצורה ברורה.

הסתה נגד מדינת ישראל ראה כותרת מעיתון “ישראל היום ” מה08.08.2017

גילויי האנטישמיות בצרפת בספטמבר 2017

לקריאת הכתבה לחץ על האנטישמיות בצרפת בספטמבר 2017 

האפיפיור בטל מפגש עם חברי ארגון למאבק באנטישמיות -כתבה מ”ישראל היום”- 14/09/17
ראה הכתבה שלהלן.

אנטישמיות לעיני המצלמה בגרמניה

גילויי אנטישמיות גם בירושלים

לצערנו הרב שמענו שוב על אירוע אנטישמי קשה נגד ניצולת שעה בת 85 שהתגוררה בפריז ונרצחה על ידי מוסלמי בן 27
וחסר בית בן 21

האנטישמיות בעולם נמשכת: תקיפה אלימה בניו יורק, קללות בגרמניה.

אירופה שעל אדמתה הושמדו 6 מיליון יהודים רק לפני כ 75 שנה בשואה הנוראית מוכיחה שוב עד כמה חיי היהודים בה נמצאים בסכנה מתמדת. קרא הכתבה מעיתון “ישראל היום” 28.5.18.

כתבה מתוך העיתון “ישראל היום” 3.6.18

גילויי האנטישמיות בברלין ממשיכים והפעם צעירים סוריים תקפו יהודי 

 גילויי האנטישמיות נמשכים והפעם ברומניה

גילויי אנטישמיות גם באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית

לציון השנה ה75 לשחרור מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בירקנאו יתכנסו לראשונה ראשי מדינות בכירים מרחבי העולם בירושלים בירת ישראל.

תמונות של בתי העץ 

בית הכנסת של העיירה .    

    בבית עם הגג האדום נולדתי אני פרל שרה ואחי שלום שורצברג והבית שליד הוא של סבי וסבתי  יונה  וגיטל אלבאום מצד אמי חנה שורצברג.

תמונת הבית של משפחתי אלבאום בקרסנוברוד שעמד עד  פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח’ רינק 86 שאותו צייר יצחק בורג ז”ל על פי זיכרונו. בית הוריו של יצחק עמד בסמוך לבית הזה.