על אודות עיירתנו במלחמת העולם השנייה אני למדה מעדותם של בני קרסנוברוד ששרדו את התופת. כיוון שהניצולים סיפרו את מה שעבר אך גם העולם השפוי למד בדרך הקשה אם כי באיחור רב שאם הוא לא יתלכד ויתגייס במלוא כוחותיו ובמרץ למגר את הרוע והטרור בעולם, הטרור עלול אפילו חלילה להמיט אסון עליו והראיה יש כבר יותר מדי כתובות על הקיר. העולם “התרבותי” בתקופת השואה ראה, ידע ושתק.
אמריקה הגדולה נכנסה באיחור למלחמה נגד החיה הנאצית. שוב כי היה נוח לעולם לחשוב שכוחות הרשע פועלים רק נגד עם או ציבור או מדינות אחדות וכל השאר יכול להינצל. לא הפנימו שהנאצים ועוזריהם יימח שמם רצו לחסל לא רק את היהודים אלא גם את התרבות האנושית המושתת על מוסר ,חמלה ועזרה הדדית על ידי חקיקת חוקים שנבעו מתורת הגזע של היטלר י”ש.
לדברי שר החוץ לשעבר ,סילבן שלום, שפעל רבות למען הגשת הצעת ההחלטה של עצרת האו”ם, רק עתה 60 שנה לאחר השואה אומות העולם מכירות בחשיבות לימודי לקחי השואה. ואלי זה המקום לצטט את דברי הכומר הפרוטסטנטי,מרטין נימולר שכתב “הם באו לקחת את היהודים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי יהודי. הם באו לקחת את הקומוניסטים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי קומוניסט.הם באו לקחת את הסוציאליסטים ואני לא התנגדתי כי לא הייתי סוציאליסט. אחר כך באו לקחת אותי, ולא נותר איש שיתנגד”.
לאחר דברי הקדמה אלה נביא את עדותו של הניצול מר פישל משה ז”ל מחיפה שסיפר אודות הקורות אותו ואת יהודי קרסנוברוד בשואה.

הגרמנים פלשו לאדמת פולין ב1 לספטמבר 1939 כשבועיים לפני ראש השנה. בערב ראש השנה עבר דרך קרסנוברוד חלק ניכר מהצבא הגרמני הממוכן. הצבא הפולני הגיע אף הוא לעיירה. ביום השלישי של עשרת ימי התשובה התחוללה ליד העיירה מערכה כבדה בין הצבא הגרמני והצבא הפולני הנסוג. לביתו של מר פישל שבו התגורר גם רב העיירה , הרב מרגלית, הגיעו הגרמנים ודרשו לפנות מייד את העיירה כיוון שעמדו להעלותה בלהבות. הגרמנים אכן הציתו את בתי העיירה ולדאבוננו רבים מיהודיה לא הצליחו להימלט ונשרפו חיים בדליקה.
ביום הרביעי נתנו מידע בעיקר מן הזיכרון ,על תאריכים ופרטי אירועים הנבדלים בעדויות השונות. קשה לדרוש דיוק בעובדות היסטוריות מאנשים שחיו בניתוק מוחלט מהעולם ושחוו חרפת רעב,פחד ואימה משך חודשים רבים. אולי זו יד המקרה ואולי יש כאן יד מכוונת מאת ההשגחה העליונה שדווקא בימים אלה כשאני מתחילה לגולל בפניכם את דברי ימיה של קרסנוברוד בתקופת השואה, התבשרנו כולנו שעצרת האו”ם אישרה פה אחד שה27 בינואר, היום שבו שוחררה אושוויץ, יהיה יום הזיכרון העולמי לשואה ולקורבנותיה. בהחלטה ההיסטורית קורא האו”ם למדינות החברות בו לפעול ,קרי: “ללמד את הדורות הבאים את לקחי השואה במטרה למנוע בעתיד פשעי השמדת עם ,”משמעות ההחלטה היא ש60 שנים אחרי השואה מכיר האו”ם בחשיבות לימוד לקחיה. יו”ר הקונגרס היהודי העולמי ישראל זינגר הביע שמחה על כך ” שהגיעי הרגע שבו אומות העולם מבינות כי הן מחויבות לא פחות מהעם היהודי לזכור את השואה ולהפיק לקחים”. יו”ר הנהלת יד ושם אבנר שלו אמר בתגובה ” כי האו”ם הכיר הלכה למעשה בחשיבות זיכרון השואה הן כערך בפני עצמו והן ככלי להבטחת המחויבות לשמירה על ערכי היסוד של האנושות”. החלטה זו של האו”ם באה לפי דברי חבר הכנסת 

 

 

 

 

 

 

 

מיכאל מלכיאור “באיחור רב וטוב מאוחר מאשר לעולם לא” . לצערנו לקח לעולם 60 שנים להבין שהרדיפות,ההתעללויות הפיזיות והנפשיות הפוגרומים, הגזרות השונות והמשונות והטרור שנחתו על היהודים לאורך ההיסטוריה הם לא רק בעייתם של היהודים כפי שנוח היה לאומות העולם לחשוב . בגלל קונצפציה מוטעית זו שילם עמנו מחיר כבד מאוד. הגרמנים נתנו אור ירוק לגויים לשדוד ולבזוז רכוש יהודי שהיה בחלקו מוסתר במרתפים . אסור היה ליהודים ,איך לא , להתנגד לשוד ולביזה, יתר על כן כל התנגדות מצידם עלולה הייתה להיות קטלנית.
הצבא הפולני הובס סופית ביום הכיפורים ומאז החל נתיב הייסורים הנורא של היישוב היהודי בקרסנוברוד .כבר ביום הראשון של חג הסוכות נחטפו יהודים,ביניהם יוסף גולדברג, שמואל גורטלר ועוד. הם הגיעו לשדה הקרב ומשך שעות ארוכות היה עליהם לקבור פגרי סוסים .
לעת ערב עייפים עד מוות נצטוו לפשוט בגדיהם ולהכניסם לקברים המצחינים מהפגרים. לארח שהוכו קשות, נצטוו להוציא מהקברים את הבגדים המטונפים ולשים אותם על גופם ספוג המלקות.
משך 4 חודשים מאוקטובר 39′ ועד ינואר 1940 חטף הצבא הגרמני יהודים לעבודות קשות של הריסת חורבות של בתים והובלת לבניהם לסלילת ביצורים וכבישים ביער הליפסקאי , היהודים הועסקו בפרך גם בבניית שדה התעופה ליד זמושץ.
בפברואר 40 ‘ נצטוו היהודים לבחור מתוכם יודנראט. היודנראט זוהי מועצה יהודית שנועדה להיות כלי בידי הנאצים לבצוע ההוראות והגזרות שנחתו חדשות לבקרים על היהודים. בראש היודנראט עמד המהנדס קוטובסקי, שמינה את חברי המועצה הבאים:
1. משה הוז 2. יוסף גולדשטיין 3. פישל שלגל. 4. יוסף לם. 5. דוד לבנפוס. 6. יהושע באב”ד 7. משה גרינביום. 8. ברל שוך 9 .יהושוע וקסלר. 10. לייבוש לרנר. 11. הרשל שוך. 12. לייבוש אלבוים. שנים עשר איש.

 

 

 

 

 

המטלה הראשונה של המועצה היהודית הייתה עריכת מפקד אוכלוסין ורישום בכרטסת פרטיו האישיים של כל יהודי כולל מקצועו.
ביוני 1940 חטפה פלוגת גסטאפו קבוצה של יהודים ושלחה אותה לבלזיץ. ביניהם ,לייבוש לרנר, יצחק גרינבוים , משה גרינבוים, משה בלומשטיין וולף טנצר ואחרים. בבלזץ ששוכנת מרחק של 31 ק”מ מקרסנוברוד עונו היהודים קשות, נצטוו לשיר ללא הפסקה בזמן שהועבדו בפרך וחטפו מכות נמרצות. הם חפרו שוחות ארוכות ליד הגבול הרוסי ,עומקן של השוחות היה 3 מטרים ורוחבן 6 מטרים. הסוללות שלצידם התנשאו לגובה של כ3 מטר. על עבודה זו פקחו שניים ,האחד מיור דולף והשני ברטצ’קו יימח שמם. כעבור זמן נרמז ליודנראט שניתן לפדות את החטופים, נעשה מאמץ עליון על ידי אנשי הקהילה והחטופים חזרו הביתה. הייתה זו ללא ספק מצווה של פדיון שבויים שמצטיין בו עמנו למוד הסבל.
קבוצה אחרת של יהודים הועסקה בתשלום של 2 זלוטי ליום בסלילת כביש מכפר יצגה לזמושץ. אגב, היה זה המקרה היחיד שבו שולם ליהודים שכר. יהודים גם עבדו קשה מאוד בחצרו של הפריץ פדקובסקי, שירד לא מעט לחייהן של צעירות יהודיות ,שסבלו גם סבל נפשי בל יתואר. כדאי לציין שיהודים בני 10 ומעלה חויבו לענוד סרט זרוע לבן ועליו מגן דוד צהוב.

 

 

 

 

 

אף הוקם גטו בקרסנוברוד שפעל עד אביב 1941 אף שתאריך הקמתו לא ידוע. בחודש פברואר 1941 נצטוו אנשי העיירה לקלוט אלף משפחות פליטים . הגזרה שנחתה הייתה קשה ,מיד התארגנה משלחת לזמושץ’ שניסתה להעביר את רוע הגזרה ולשכנע את האחראים שאין באפשרות אנשיהם למלא אחר הצו שרק בתים מעטים נותרו לעמוד על תילם והעוני והמחסור שולטים בכל. ואולם דבר לא עזר, באביב 1941 הופיע הגסטאפו עם מפקד מחלקת העונשין ששמו פוסט י”ש שהזעיקו את אנשי היודנראט והחלו להפליא בהם את מכותיהם, תוך שהם שואלים מדי פעם את המוכים חזור ושאול “כעת יהיה לכם כבר מקום לאכסן את הפליטים?”.הם לא הפסיקו להרביץ ליהודי היודנראט עד אשר חלקם התעלף וכשהתעוררו מהמים הקרים שנשפכו עליהם, חזרו להכותם שנית.מהמכות הנמרצות שחטפו ,גופם כוסה בכתמים שחורים -כחולים עד אשר לא יכלו לעמוד על רגליהם ושכבו שבוע מתענים במיטותיהם. לטיפול מיוחד “זכה” יו”ר היודנראט. ואמנם למרות התנגדותם ודאבון ליבם של יהודי קרסנוברוד,הובאו הפליטים שהיו תושבי זמושץ’ וולוצלבק כשהם מחוסרי כל ובמצב נפשי ופיזי ירוד . בלית ברירה ועל אף המחסור הקשה התגייסו יהודי המקום והקימו “ועד עזרה” שאסף כספים לטובת הפליטים. יש לציין שלאיכרי הסביבה היה מזון בשפע ,אולם היהודים חששו להסתכן ולצאת מן העיירה . אמנם נמצאו מספר אכרים טובי לב שספקו בחינם תפוחי אדמה ולחם ליהודי העיירה אך זה לא הספיק. המחסור במזון ובחומר ההסקה כמו עצים הביא למותם של רבים ברעב ובקור. ועל כל אלה נוספה גם מגפת טיפוס הבטון שהפילה קורבנות רבים. אמנם החולים הובהלו לבתי חולים של זמושץ’,זברז’ניץ ושוברעשין אך מעטים הבריאו ,רובם היו מזי רעב וחלשים ולכן לא עמד להם הכוח לגבור על מחלתם.

יום רדף יום והצרות רק הלכו וגדלו, והנה החלו לזרום גדודי צבא גרמני מכוון קרסנוברוד לחזית הרוסית. בדרך עצרו בעיירה,

הרסו,שדדו,אנסו והתעללו בתושבי העיירה חסרי הישע. אך עבר גל אחד של גדודי הצבא הגרמני ובפתח ניצבו גדודי צבא אחרים שפרצו לבתי היהודים, ושוב שדדו הרסו,הכו,אנסו ולקינוח גם שפכו מי קרח למיטות. עינויים אלה פסקו רק הודות למשה הוז הי”ד ששם נפשו בכפו,התלונן בפני מנהל המשק והתחנן שישתדלו אצל השלטונות,שהחיילים יחדלו ממעשיהם כיון שזו עבירה על החוק לבוא במגע עם הישוב היהודי וגם כי קיים חשש לחילול הגזע. למרבה הפלא זה עבד והצבא הניח ליהודי העיירה. אמנם צרה זו חלפה אבל צרות אחרות לא בוששו לבוא. בערב חג השבועות של שנת 1942 הגיע לעיירה הגסטאפו שציוו על יהודי העיירה להתאסף ליד ביתו של פליקס קוזינובסקי, למטרה זו גויס היודנראט. כל מי שניסה למלט את נפשו ונתפס נורה במקום. הנאספים הובלו לצריף שמאחורי המנזר. אח”כ דרשו הגסטאפו מהיודנראט לספק להם יין וסיגריות ולהביאם למסעדה בה ישבו. באותם רגעים גורליים ולמזלו הרע של משה גרינבוים ששם פעמיו לכוון משרד היודנראט הבחינו בו הרוצחים בני העוולה וכטוב ליבם ביין חפשו משהו להשתעשע בו וכשראו את היהודי משה מהלך ברחוב כאחד האדם סימנו אותו כמטרה חיה. וכמו לפי הזמנה קרא אחד מבני הבליעל :”מי יפגע בכלב היהודי ממרחק כזה?” היריות לא אחרו לבוא ומשה גרינבוים נפל מתבוסס בדמו,נאנק מכאבים וזועק “הצילו!”. רצו אליו מספר יהודים ונשאוהו לביתו של שמעון ליבל ושמוהו על המיטה. משה בקש למות כי לא יכול היה לשאת את כאבי התופת. אחד הרוצחים הסקרנים שעקב אחר הנעשה נגש וירה בו שני כדורים ומשה גרוינבוים נגאל מיסוריו. מאוחר יותר הוצאו להוררג גם פישל שלגל ויוסף גולדשטיין השם יקום דמם! גם גורלם של היהודים שנאספו ליד הצריף היה רע ומר כיון שעם שחר הם הובלו בעגלות של האיכרים למחנה ההשמדה בלזץ. בתום בתום

 

 

 

 

 

 

האירועים האלה התקבל הרושם שהסכנה חלפה, ואנשים שנמלטו החלו חוזרים לעיירה לחפש עבודה. כולם העדיפו לעבוד ביערות ולא בעיירה מפני הסכנה הקיומית שארבה להם בהיותם חשופים לעיני כל. החשש היה מוצדק .
ביולי 42′ פרצה קבוצת גרמנים למאפייתו של חיים בורנשטיין הוציאה את הבת לאה וירתה בה למות. כעבור מספר ימים הגיחו מן המנזר מפלצות הס.ס מצוידים בכובעי פלדה וברובים מכודנים,כתרו את בתיהם של חיים ליפשיץ, חיים בורנשטיין ויעקב לייזר, החלו לירות והציתו את הבתים על יושביהם. אלה שניסו למלט את עצמם נורו בו במקום. השרפה כבתה רק למחרת והותירה גופות חרוכות שהעלו עשן משך מספר ימים ואין קובר. הנאצים צמאי הדם ותאווי הבצע השלימו את מלאכתם בפריצה למרתפי הבתים ובלקיחת רכוש שעוד נותר. וכאילו לא די בכל אלה, התהלכה בעיירה מפלצת נאצית שנקראה הבלש שהיה אחראי על לא מעט רציחות ונודע באכזריותו הגדולה. יום אחד הוא ראה את הינדה גרינבוים והחל לסקל אותה באבנים. קרא מספר אכרים וציווה עליהם לכרות לה קבר ולקבור אותה בעודה בחיים. זעקותיה נשמעו זמן רב לפני שנפחה את נשמתה .גם הסיפור הבא קשור למפלצת הנאצית -הבלש. יום אחד נודע ששני יהודים שוכבים מתים ליד הגשר. ראש היודנראט שהיה אז יעקב הרש קריידן בקש ממשה פישל ויהודים אחרים להביאת את שני הנרצחים לקבר ישראל. התברר מאוחר יותר ,שאחד ההרוגים היה נער כבן 17 וההרוג השני כבן 40 ברחו מגטו זמושץ’ כדי להגיע לצ’כיה או הונגריה. אבל ,לרוע מזלם, זיהה אותם המפלצת הנאצית הארורה מקרסנוברוד וירה בו והרג את המבוגר מביניהם, וכשעמד לירות בצעיר קרתה חסימה בקנה אקדחו, והוא החל לברוח. אולם בן העוולה הנאצי היה מהיר יותר, והשיגו בשדה תפוחי האדמה של פרנק מרושק, הכה בו במקל עד שאבד את הכרתו, כשמשה פישל וחבריו הגיעו הוא כבר גסס. כרו לו קבר ורפדוהו בעלים אך מיאנו לקבור אותו כיון שעדיין נשם. ואולם המפלצת מקרסנוברוד לא הרפה האיץ בהם לקבור אותו בעודו חי. משה פישל וחבריו למראה הזוועות שנחתו ,הרגישו מושפלים, שבורים ומדוכאים עד עומק נשמותיהם.