המעשה הבא התרחש בעיירתנו ,ספרה אותו הגב’ הדסה גוסטינסקי בת אברהם ורחל אלבוים בדצמבר 1997 . הנה סיפורה:” עבור אנשי עיירתנו קרסנוברוד , זה סיפור שאינו זז ממחשבתי הרבה שנים. יכול להיות שכבר מזמן הייתי צריכה לספר אותו. אבל איך אומרים? טוב מאוחר מאשר אף פעם. הסיפור הוא על עזרה הדדית וגמילות חסדים ,שהיה בעיירתנו קרסנוברוד. לפי זכרוני זה היה בשנת 1935 שנה וחצי לפני עלייתנו ארצה. כידוע לכם אנשי קרסנוברוד עסקו בכל מיני מלאכות וגם במסחר זעיר . אבי זכרונו לברכה אברומצ’ע ברוכעס- כך קראו לו , היה מתעסק במסחר זעיר. בקיץ היה מספק ביצים לבית ההבראה שהיה ביער בקרסנוברוד בהנהלתו של משה לייב. ובחורף עם כל מיני מסחר דרוש.
בשנת 1935 אני זוכרת המצב הכלכלי שלנו היה קשה מאוד מכיוון שהממשלה הטילה על אבי הרבה מיסים. היה עליו לפרנס אז משפחה עם חמישה ילדים. אבי התחיל לעסוק במכירת מחורקה. זה היה חומר שהכינו לסיגריות. הגויים בחורף היו קונים את החומר שאבי ניקה, ייבש אותו והיה מוכן לשימוש. הוא היה קונה שקים מלאים עם עלי מחורקה ומיבש אותם ומנקה. בחורף מכר אותם במחיר טוב טוב כך שיכולנו להתקיים.

מרעה

בסוף הקיץ שנת 1935 אבי כרגיל נסע ליוספוף לקנות שקי עלים רטובים של מחורקה ולהכינם לחורף. מכיוון שהתקופה הייתה תקופה של “אנדקים” שיצאו כל מיני צווים נגד היהודים. זאת הייתה התקופה שאסרו את השחיטה הכשרה ליהודים.
אני יודעת שבודאי הייתה הלשנה. באותו בוקר אני כילדה ראיתי בעיירה הרבה אנשים והרבה צעירים מסתודדים , התקרבתי והקשבתי.
שמעתי שהיהודים שלנו אומרים שאם לא יעשו משהו יתפסו את אברומצ’ה והוא ילך לבית הסוהר, מי יודע לכמה זמן. המצב היה מתוח מאוד ואמי עמדה ובכתה מאוד. אבי היה צריך לחזור לקרסנוברוד עם הסחורה אחרי הצהריים בערך בשעה ארבע. פתאום קם אברהם גליקמן ז”ל לקח אופניים ואמר שהוא הולך לעשות משהו. וזהו הסיפור של המעשה הגדול שהוא עשה:

הוא נסע בדרך עקיפה ליוזפוף ופגש את אבי בדרך . סיפר לאבי שבקצה היער לפני הכניסה לעיירה עומדים שוטרים כדי לתפוס אותו עם הסחורה .וזה יהיה רע מאוד. בית סוהר להרבה זמן. בלי לאבד רגע אבי ז”ל ואברהם גליקמן ז”ל הורידו את השקים וכנראה קברו את המחורקה , ומלאו שקים עם סתם עלים. אבי היה מאוד מפוחד אבל היה עליו לשחק את התפקיד עד הסוף. אז הוא המשיך עם העגלה עם הסוסה לאט והתקדם לקרסנוברוד. אברהם גליקמן נסע מהר עם האופניים והגיע לכיכר העיירה ששם התאספו רב האנשים וגם סקרנים . הוא לא אמר כלום. רק חיכה עם כולם. זה הסיפור של אבי ז”ל. השוטרים עצרו אותו לפני הכניסה לעיירה ועשו חיפוש גדול בעגלה ובשקים. כמובן, שלא מצאו דבר רק קצת עלים יבשים וקצת ענפי עצים לתבערה. בבושת פנים עזבו את אבי.כאשר אבי הגיע הביתה כולם חבקו אותו ושמחו אתו.
המעשה האצילי הזה של אברהם גליקמן ז”ל עשה הציל את אבי ואת כל המשפחה שלנו. מאז זה עולה כל פעם בזיכרוני  אני שמחה שספרתי לכם”.

ילדות רחוקה בחו”ל-מאת חנה קלמר

עד היכן מגיע זיכרונו של ילד קטן ,אינני יודעת. אבל בזיכרוני אני רואה נהר. אני תינוקת אולי בת שנתיים, יושבת על גדת הנהר . אינני זוכרת אם היו סביבי אנשים אחרים אם לא. חלפו כמה שעות עד שאחותי הגדולה הדסה הופיעה בבהלה וסחבה אותי הביתה. יש צוענים בעיירה וידוע שהם חוטפים ילדים.

אותו יום (כפי שאני זוכרת ) היה יום שוק. הגויים שבסביבה הופיעו עם מרכולתם לקנות ולמכור. אמי, שעסקה בסחר עם הגויים הפולנים, הייתה עסוקה, ואיש לא טרח לשאול איפה הילדה. רק לפנות ערב כנראה ,נזכרו בי. לא קרה לי דבר, אבל עד היום , למרות ניסיונות נואשים והשקעה של כסף, אינני יודעת לשחות. את “נכותי” אני מיחסת לפחד שלי ממים וים ולאירוע על גדת הנהר בעיירה קרסנוברוד. הזיכרון הזה חי ועומד לנגד עיני.

הזיכרון המוקדם השני קשור בעלייה לארץ. באנו לכאן אבי ואמי,אחותי הבכורה הדסה, אחיי קלמן ,יהושע ,אריה ואנוכי. אחי חיים ואחותי שושי נולדו יותר מאוחר בארץ. משפחה של שבע נפשות, קמה ויצאה לנסיעה רחוקה לארץ מסוכנת, בתקופה של מאורעות והתנפלויות של ערבים על הישוב היהודי. מעשה עליה כזה, נחשב למעשה גבורה. הוריי אספו כל תכשיט, כל דבר בעל ערך ומכרו הכול, כדי לממן את הנסיעה. היינו המשפחה הראשונה והיחידה מאותה עיירה שעלתה אז לארץ. השנה הייתה 1936. הורי קצו בחים בעיירה ובדאגות הפרנסה. שתי אחיותיה של אמי כבר היו בארץ והן סללו לנו את הדרך לעלייה. עלינו, למרות שמדיניות הסוכנות היהודית הייתה לא להעלות משפחות ,אלא רק חלוצים צעירים שיוכלו לעמוד בקשיי החיים. אז לא הבינו, שדווקא משפחות עם ילדים מוכרחות להכות שורשים, והסיכויים שלהן להישאר בארץ, גדולים מאלה של הצעירים. עובדה היא שרבים מהצעירים של אז, ירדו לאמריקה ואנחנו תקענו יתד והכינו שורש במקום הזה.

זכור לי, שבחוץ עומדת עגלה והורי וקרובי משפחה מעמיסים עליה את מעט המטלטלים שהיו לנו. “הרכוש” הכי יקר הלא הן שמיכות הפוך “פערינעס”, שבלעדיהן אי אפשר להתקיים בחורף. אישה גבוהת קומה עם סינר לבן, נפרדת מאתנו בבכי. לימים נודע לי ,שזו הייתה סבתא ברכה אמו של אבי , שבאה מהעיירה איזביצה כדי להיפרד מאתנו. אחי אריה סיפר שידוע לו, שהיא נפטרה בדרך למחנה מיידנק. 

אינני יודעת אם הפרטים מדויקים, או שהוספתי להם נופך משלי. כך הם זכורים לי. ברור למדי , שלולא עשו הורי את הצעד הזה שהיה נועז באותם הימים , היה גורלנו כגורלם של שאר אנשי העיירה שנרצחו כמעט כולם.

העגלה יצאה לדרך והביאה אותנו לתחנת הרכבת בעיר הבירה ורשה ומשם ברכבת לעיר הנמל קונסטנצה. שם עלינו לאונייה “פולוניה”. נסענו במחלקה הכי זולה שבסיפון התחתון. הייתה הפרדה מוחלטת בין המחלקות השונות ולא ניתן היה לעלות לסיפונים היותר גבוהים. היה חם , והתנאים היו קשים בסוף הקיץ ואחרי טלטולים , עגנה הספינה “פולוניה” בנמל חיפה.
השנה היא 1936. לא זכור לי מי קיבל את פנינו, אבל לא היה שום פקיד מטעם הסוכות או משרד העלייה. זכור לי רק, שהעבירו אותנו לאיזו אכסניה וציוו עלינו שלא לעלות למרפסת מכיוון שיורים.

מכרים של הורי שעלו כצעירים ובודדים לפנינו, הפצירו באבי להישאר בחיפה ,כאן יש עבודה , יש מפעלים תעשייתיים וקל יותר להסתדר. מה גם, שהיו להורים מכרים טובים מהעיירה טומשוב, שם נולדה אמי. אבי אמר, שהוא עלה לארץ ישראל מתוך אמונה דתית ומקומו בירושלים. וכך עם מעט מטלטלינו , עלינו על המשאית שלקחה אותנו לירושלים.

ירושלים

הדירה שהורי שכרו , הייתה באחת השכונות הדרומיות והצפופות של ירושלים.