רשמי מסע לפולין של פנסקי חנה,בנה אבי ואחותה עדין חיה -יולי 2004

באמצע יולי 2004 יצאו למסע שרשים הגברת פנסקי חנה,בנה הד”ר אבי פנסקי ואחותה עדין חיה, יחד עם קבוצה גדולה של כ 80 איש חברי ארגון יוצאי זמושץ’,ארגון זה עורך מדי שנה מזה 8 שנים מסע שורשים לזמושץ’ וסביבתה. את רשמי המסע הבלתי נשכחים שמעתי מחנה והרי עיקרי ספורה המרגש. הרעיון לבקר בקרסנוברוד קנן בתודעתה שנים רבות. כבר לפני 17 שנים, כשאביה יצחק ז”ל היה מוטל אז על ערש הדווי ושעותיו היו ספורות, רצתה חנה לדובב אותו ולשמוע עוד את קולו, ובין השאר גם לדעת מה עלה בגורלו של הסבא לייביש ז”ל האבא של אביהם. בשעותיו האחרונות כשנשמתו באפו בפר האבא יצחק על הסבא לייביש שהיה הקורבן היהודי הראשון של המלחמה. לדבריו, כשהמלחמה פרצה ברחו יהודי העיירה על זקניהם וטפם ליער של קרסנוברוד. גם משפחתו של הסבא הסתתרה ביער. כעבור זמן מה כשהרעב התחיל להציק החליו הסבר לייביש ללכת לעיירה ולבקש משכניו הפולנים שאותם הכיר היטב קצת לחם וחלב. לרוע מזלו בכניסה לעיירה עצר אותו גרמני שהורה לו לחזור על עקבותיו וכשעשה כן ירה בגבו ללא רחמים וללא היסוס, והשאירו מוטל מת על הכביש בפאתי היער. כשהבן יצחק ובני ביתו ראו שהסבא בושש לחזור אז החליטו לצאת ולחפש אחריו רק בשעות החשיכה כדי לא להתגלות. לאסונם הגדול מצאוהו ללא רוח חיים מוטל שם על בטנו כשהוא ירוי בגבו. עוד באותו לילה הובא הסבא לקבר ישראל ונקבר בבית העלמין של קרסנוברוד והוא בן 57 בהירצחו. יהי זכרו ברוך! מותה של האימא ברוניה ז”ל לפני 4 שנים העצים בחנה את הרצון שהפך כמעט לבלתי נשלט, לבקר בעיר הולדתה ולהתחקות על מה שעלה בגורלם של קרובי משפחתה ואולי אולי למצוא את הקבר של סבא לייביש. המסע לפולין של חנה, בנה אבי ואחותה חיה היה בבחינת סגירת מעגל. מעין חוב שרבץ עליהם ועתה הגיע זמן פירעונו. בשלב מסוים של המסע התנתקו מקבוצת חברי זמושץ’ שכרו מונית ונסעו לקרסנוברוד ,הישר למרכז העיירה וליתר דיוק לשוק שנקרא איך לא,רינק. במרכז השוק עמדה בזמנו המספרה של הסבא. שלושת חברנו שוטטו בין הדוכנים וניסו לגלות גויים פולנים זקנים שידעו לספר משהו על מה שאירע ליהודים במלחמה הנוראה ההיא. אולם, פרט לתשובות מתחמקות על איש זקן שנפטר וזקן אחר שחי אבל לא יודע כלום לא הצליחו להציל דבר. החבורה שלנו

המשיכה להתרחק מהשוק עד שהגיעה לפאתי היער. היער של קרסנוברוד.וכאן פתאום באורח טלפתי קלטה חנה את המסר שהמקום שעליו הם דורכים הוא המקום שהגרמנים ירו בסבא לייביש. ואז בלי לחשוב הרבה חזרו לשוק שבמרכז העיירה כדי לנסות שוב את מזלם. והמזל אמנם האיר להם פנים. יד המקרה הובילה אותם לאישה פולניה מוכרת דובדבנים. חנה וחיה ספרו לה שהן ילידות העיירה ומאוד מעוניינות לדעת היכן עומד הבית שבו נולדו ומה עלה בגורל יקיריהם. ללא כל היסוס הצביעה האישה על המקום שממול שבו מתגורר זקן יליד קרסנוברוד בעל ידע לא מבוטל. מעודדים משהו צעדו שלושתם יחד עם הצלם שהיה צמוד אליהם, לעבר ביתו של הזקן שישב ליד השער שבחצר ביתו. ברשותו האדיבה של הזקן הם נכנסו לחצר והאירוע כמו כל המסע, תועד. השאלה הראשונה שהופנתה הייתה האם הוא מכיר איזה פריזייר (ספר בפולנית), שחי לפני המלחמה. ואז מבלי לחשוב הרבה ענה: “הכרתי ספר בשם לייביש”, כשחנה ואחותה שמעו את שמו של הסבא יוצא מפיו של הזקן סמרו שערותיהן, זעקת שבר “אוי” פרצה מפיה של חנה שתיהן החלו לצעוק,לצרוח ,להתייפח ולבכות האחת אל כתפה של השנייה. הזקן זכר גם את האבא של יצחק ז”ל ואף היכן מצויים הבית והמספרה. תחילה סרב הזקן לשתף פעולה ולהראות את מקומם של הנכסים מפחד שמא ירצו להחזיר לעצמם את הרכוש, לא הואילו ההסברים החד משמעיים שזו לא מטרתם ושבסך הכל רוצים את הבית שבו נולדו. לבסוף התרצה הזקן לא לפני שנרמז לו ששירותו לא יהיה לשם שמיים. גם אחת מבאי ביתו של הזקן, שנחונה בחוש ריח מפותח לכסף עודדה אותו לגלות. כיום, במקום המספרה קיימת חנות לדברי קוסמטיקה וחומרי ניקוי, ואילו מהבית נשארו רק חצר וגדר. הזקן אשר שאת הסבא לייביש הרגו הגרמנים ביום הראשון של המלחמה. הוא גם הצביעה על הגבעה שעליו שכן בית העלמין היהודי של קרסנוברוד. חנה ושאר החברים נפרדו מהזקן לא לפני שדחפו לו סכום כסף לא מבוטל והתחילו לטפס לראש הגבעה. כאשר הגיעו כאשר הגיעו למקום, מלבד שפע של צמחי בר, לא ראו דבר. היה זה מחזה בלתי נתפס כיון שרק לפני כמה עשורים עמדו כאן על הגבעה מצבות של קדושי קרוסנוברוד לדורותיהם, ועכשיו אין זכר למה שהיה. הכל שרוי בשיממון ועזובה, ורק העצב והמועקה משתלטים על הלב והנשמה עד שבא לזעוק לעולם; “עם ישראל חי, אנחנו כאן ושום דבר לא יטשטש את קיומם של החיים היהודיים התוססים שהיו בקרסנוברוד”. והנה באורח פלא, מוצא הבן של חנה שבריר של מצבה ועליו מספר אותיות עבריות. ההתרגשות אוחזת בכולם, רואים בזה מעין אות משמיים. הבן של חנה ממהר לנקות את פיסת המצבה וקובע אותה בתוך הקרקע, לידה מדליק נר נשמה ואומר קדיש לזכר כל קדושי קרסנוברוד שחיו בעיירה ושחלקם הגדול מתו על קידוש השם. אמירת תפילה זו של קדיש מעידה לדעתי, שכל ישראל ערבים זה לזה. לאחר תפילת אל מלא רחמים נפרדו מהמקום הקדוש הזה הרווי בדם יהודי טהור וביניהם גם בדמו הטהור של הסבא לייביש. מה שראוי לציין

בית קברות בקראסנוברוד

הוא שעל אף שהפולנים שדדו את בית הקברות על מנת לטשטש ולמחוק כל זכר יהודי,הם לעולם ,אבל לעולם לא יצליחו בכך כי אנו נשבענו לזכור ולהזכיר לעולם את מה שעוללו לעמנו. אמת, הגבעה שוממה ואין עליה מצבות, אבל השורשים היהודיים נמצאים עמוק בתוכה, והראיה , האדמה הקדושה של הגבעה לא נחרשה ונשארה בתמימותה. גם הבתים החדשים שנבנו בקרסנוברוד אמנם נושקים לגבעה אבל לא נוגעים בה. בכניסה לקרסנוברוד ישנה שכונה יפה של בתים בני שתי קומות ובתוך העיירה גופה, במקום הבתים שנשרפו במלחמה , נבנו בתים צמודי קרקע. השוק שוכן עדיין במקומו הישן. לאחר שירדו כולם מהגבעה הקדושה הרגישו חנה ואחותה חיה שהגשימו חלום והן מאמינות שזה היה גם רצונם של אביהם יצחק ואמם ברוניה זיכרונם לברכה. לדברי חנה, נסיעה זו הייתה סגירת מעגל ועכשיו אחרי 65 שנים אין יותר מה לחפש בארץ כפוית טובה זו. במסגרת מסע השורשים הקבוצתי בהדרכתו של מזרחי חיים מכפר-סבא, בקרו גם בוורשה. היה זה ביקור בן יומיים. בוורשה ראו את בית העלמין הישן ואת הגטו. משם המשיכו ללובלין ומיידנק. במחנה ההשמדה מיידנק היו משרפות, על יד המשרפות נערמו ערמות של אפר של גופות עמנו השרופים. האפר התקשה עם הזמן בגלל הגשמים והפך לגוש אחד גדול ומוצק מעין הר. על הר זה מצטופפים עורבים במיאותיהם שנמשכים אולי לריחות של השרידים. אחרי “קדיש” ו “אל מלא רחמים” לזכר הקדושים שהושמדו במיידנק, הם ביקרו גם באושביץ ומשם צעדו לאורך פסי הרכבת בצעדת החיים לבירקנאו שגם שם היו משריפות. בבירקנאו היו משרפות בגדלים שונים משרפות גדולות לגופות של מבוגרים ומשרפות קטנות לגופותיהם של ילדים. הכל היה מחושב במפלצתיות על ידי הנאצים ימ”ש. יחד אתם צעדו גם קבוצות של לאומים שונים כמו סינים, קוריאנים, יפנים ואפילו פולנים. הגיע גם נוער מהארץ כמו מקיבוץ חצרים. התמונות של המשפחות שהוכנסו למקלחות ולתאי הגזים היו מזעזעות וקורעי לב. המוח לא מסוגל לקלוט את הגירויים שמתקבלים מהעיניים שלו עצמו. לראות ולא להאמין את החדר שבו התפשטו הקורבנות והחדר של תאי הגזים.

ליל הבדולח

יש גבול!! הלב מתפוצץ מבפנים ויש ים של דמעות. אחרי שחנה חזרה הביתה היא נזקקה לשבוע מנוחה במיטה כדי להתאושש מההלם שגרמו לה המראות והגירויים שספגה לאורך המסע. גם חודש ימים אחרי המסע נכרה בה עדיין ההתרגשות כשהיא נזכרת ומספרת את החוויות שעברו עליה ועל יקיריה. אודה ולא אבוש שגם אני בכתיבתי זו הזלתי לא מעט דמעות. גם בנה הרופא לא נשאר אדיש בלשון של המעטה לחוויות אלה. המטופלים שלו היו הראשונים ששמו לב שמצב רוחו אינו כתמול שלשום. הם חשו שהדוקטור שלהם נושא איזה משא כבש על כתפיו. בלית ברירה היה חייב לספר להם על מסע השורשים שגרם לו להתרגשות לא קטנה. המטופלים מצדם הרעיפו עליו שבחים רבים וציינו א החשיבות שיש לצעירים כממשיכים בנשיאת הזיכרון הקולקטיבי של עמנו. ואמנם חשוב שהצעירים או כפי שנקרא להם דורות ההמשך יכירו את השורשים של הסבים והאבות שלנו וישאבו מהם כוח למען עתידה וקיומה של האומה לנצח נצחים. אחטא לאמת אם לא אציין שחנה נתקלה גם בגילויי אנטישמיות אלימים ושנאה תהומית ליהודים. כנראה ,שהעולם הנאור לא השתחרר עדיין מנגע זה שרודף אותנו אלפי שנים ולא למד את הלקח.אנו ששילמנו מחיר כה כבד למדנו שליהודי יש רק מקום אחד ויחיד עלי אדמות לחיות בו והוא ארץ ישראל. על כן בבניית הארץ ננוחם ותעמוד לנו הזכות של אבותינו הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם. ולסיום דברי אלה, נתונה תודתי הרבה לחברתנו היקרה חנה ששיתפה אותנו בחוויותיה שלה ושל בנה אבי ואחותה חיה במסע השורשים לפולין של שנת 2004 .