לזכרה של חנה שורצברג לבית אלבאום זיכרונה לברכה.

אמי חנה שורצברג לבית אלבאום נולדה ב1910 בזמושץ’ והייתה אחת משבעת הילדים שנולדו להוריה גיטל ויונה אלבאום זיכרונם לברכה. קבלה בבית חינוך דתי והושפעה מאוד מאביה שהיה איש עבודה,סנדלר במקצועו, אדם נשוא פנים מעורר כבוד ומאוד כריזמטי עם מוסר גבוה שרבים סמכו על יושרו. על אף שהפרנסה בבית הייתה קשה והיו לא פעם מצבים, שלא נמצא מעט הכסף להכין את השבת,האב יונה שפרנסת הבית הייתה מוטלת על כתפיו,ושהיה יהודי מאמין בכל רמ”ח אבריו,היה מפיח תקווה ברוחה של זוגתו גיטל ומכריז בקול בוטח,שיש לסמוך על השם וכי ערב שבת עדיין לא שבת,ושעוד יתרחש הנס ויכנס הגוי שיביא נעלים לתקון או יבקש לפי הזמנה,לקנות נעליים חדשות. והנסים האלה אמנם קרו והרבה. על אף המחסור אמי לא עזבה את בית הוריה שבקרסנוברוד והייתה עוזרת בעבודות הבית ולא מעט בגידול אחיה אחיותיה הקטנים ממנה. בנעוריה הייתה חברה בתנועת ה”בונד” (תנועת פועלים סוציאליסטית שפעלה בפולין וברוסיה הטרום מהפכנית.דגלה בניגוד לציונות, בפתרון בעיית היהודים בארצות מושבם. ה”בונד” דרש חופש דת ושווי זכויות בלי הבדל דת או לאום). הייתה גם חברה בחוג הדרמטי שפעל בקרסנוברוד .ספרה שיום אחד הגיעה לעיירה תיאטרון כדי להעלות הצגה ביידיש ,אך לרוע מזלם ,זמן קצר לפני עליית המסך חלתה אחת השחקניות והיה חשש שההצגה תבוטל. כמוצא לבעיה חפש התיאטרון שחקנית מחליפה והיה זה אך טבעי שפנו לאמי חנה. תוך פרק הזמן הקצר שעמד לרשותה למדה את התפקיד וההצגה יצאה לדרך. ההצגה הייתה הצלחה גדולה, קצרה ביקורות מצוינות לא מעט בזכות המשחק של אמי. כשלוש וחצי שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשאה לבחור צעיר בשם חיים לייב שורצברג שהיה גם הוא יליד זמושץ’ שהגיעה בגיל שבע לקרסנוברוד כשהוא יתום מאביו ואמו. בקרסנוברוד בנו את ביתם ונולדו שני ילדיהם ,שלום ואנוכי שרה. בשנות נישואיהם הראשונות עד פרוץ המלחמה עסק אבי במקצוע הסנדלרות שאותו למד בילדותו. עם פרוץ המלחמה עלה הבית בלהבות על כל הרכוש שנצבר בעמל רב ,כשהם מחוסרי כל עם שני תינוקות קטנים בזרועותיהם כשפצצות מתפוצצות מכל עבר ואנשים נהרגים מול עיניהם, אמא נטעה תקווה באבי להמשיך את מלחמת הקיום ולא להתייאש. בשלב מסוים של המלחמה כשברחו לרבה רוסקה, נלקחו לסיביר ללב היערות של הטייגה .תנאי הקיום שם היו קשים, ובנוסף לכל זה חלה אבי בצהבת ואושפז משך חודשים רבים בבית חולים רחוק מאות קילומטרים ממקום המצאות משפחתו, נשארה אמי לבדה עם אחי ואתי, שני תינוקות ללא כל מקור פרנסה. כדי להרוויח מספר פרוטות ולהאכיל את ילדיה במעט הלחם שהקציבו השלטונות ,נאלצה כל יום ללכת לבדה קילומטרים רבים ביער,לעלות על קרש צר מעל נהר מים זורמים,שהתנדנד כל אימת שדרכו עליו ,להגיע לסניף דואר ולקחת חבילות מזון שנשלחו מפולין עבור אותם בני מזל ששהו אתה בטייגה.עמוסה שש או שבע חבילות עשתה אותה דרך חזרה לביתה כשהיא דורכת שוב על אותו קרש מתנדנד ומתפללת שאלוהים יביא אותה בשלום לילדיה הקטנים שכה היו זקוקים לה. זכור לי הספור שלה כיצד הצליחה בטייגה לשדך בין גבר צעיר שהתלבט אם לשאת אישה , שלפי השמועות הייתה חולת אפילפסיה. אמי שידעה את האמת על מחלתה של הצעירה ועל אף שנתבקשה לסוגיה זו על ידי אחותו של הצעיר, שהאמינה למוצא פיה ,הכחישה אמי את השמועות כיוון שרצתה בכל ליבה לזווג בין השניים וגם קיוותה שהמחלה זמנית ושבעזרת השם הצעירה תבריא.במעשה זה נטלה על עצמה אחריות מוסרית גדולה מאוד כלפי הצעיר וסיכון לפגיעה בשמה שלה. כגודל הסיכון כך גם גודל ההצלחה ואמנם הייתה זו הצלחה. האישה הצעירה הבריאה ואף ילדה שני בנים. ולאמי הייתה גאווה גדולה שהיה לה האומץ לקחת על עצמה משא זה. כששוחררנו מהטייגה והגענו לבינסק, היה אבא בזמנו הפנוי ובהיחבא מייצר נעליים ואמי מוכרת אותם בשוק המקומי. למותר לציין שעיסוק זה היה עבירה על החוק והעונש בגינו היה שנות מאסר רבות. יום בהיר אחד , נתפסה עם סל מלא נעלי סירה שטוחות, השוטרת שאחזה בידה האחת את אמי ובידה השנייה את אחד מהנעליים שנועדו למכירה ,הובילה אותה לעבר תחנת המשטרה . אמי שלעולם לא אבדה את עשתונותיה ניצלה רגע של דוחק והמולה הוציאה בכוח מידה את הנעל ובחסות ההמון נטמעה, מבלי להשאיר עקבות. אחרי המלחמה כשהגענו לוורוצלב שבפולין ,זכור לי שכשנה לפני עלייתנו ארצה ,בערב פסח אחד הושפלנו על ידי השלטונות בשל היותנו יהודים והשתלטה עלינו רוח נכאים ולא היה בנו הכוח הנפשי להסב לליל הסדר ,היחידה שעמדה בפרץ ולא נשברה הייתה אמי ,דרשה שנערוך את הסדר כהלכתו כי יהודים אנו וזו חובתנו ההיסטורית כעם. את תעצומות נפש אלה ,ללא ספק , שאבה מאת השם בהיותה אישה מאמינה. כשעלינו ארצה נרתמה גם אמי לפרנסת המשפחה. כל עבודה שעשתה הייתה תמיד לשביעות רצונם המלא של מעסיקיה. אמא הייתה אשת משפחה קשובה לרחשי לב של כולנו. עמדה לצידנו כשנזקקנו לה . לא אחת נהלנו אתה שיחות נפש. נרתמה לא מעט פעמים לעזרתם של אנשים שנזקקו לסעד. הייתה חברותית מאוד ואהבה לארח בביתה משפחה וידידים. תמיד מצאה סיבה למסיבה. אמא הייתה תמיד במרכז עם הסיפורים , בדיחות הדעת והחיקויים התיאטרליים. תמיד בלט כישרונה הטבעי למשחק. אמי הלכה לעולמה בז’ בשבט תשס”ו והיא כמעט בת 96 שנים. נפטרה דווקא בחודש שכה אהבה. מדי שנה בט”ו בשבט שמחה לאכול מן הפירות היבשים והטעימים שנהגתי לקנות עבורה , אולם כיום שפע הפירות שבחנויות מעלים אצלי רק זיכרונות נוגים. הפרידה מאמא קשה מנשוא, הזיכרונות אינם מרפים. בחודשים האחרונים לחייה הייתה מותשת ,אך בעיני רוחי ראיתיה חיונית ומלאת מרץ כמימים ימימה. כחודש לפני שהלכת מאתנו חלמתי ,שהיא מביאה לי דג קרפיון ממולא,”געפילטע פיש” ואני ככה התפלאתי ושאלתי “אמא איך עשית את זה ? את הרי רתוקה למיטה ?” והיא שלחה אלי מבט תמוהה כלא מבין מדוע בכלל השאלה. כי מה הבעיה בלהכין דגים. היא הרי אף פעם לא התעצלה,תמיד טרחת והכינה אוכל לכולם זה היה פשוט קטן עליה . אזכור תמיד את אימי כאשת חיל חדורת אמונה בשם ,אמיצה ,חכמה,בעלת תושייה רבה ,ובעיקר כגבורה. אמי לא אתנו אבל תחיה לנצח בקרבנו . יהי זכרה ברוך!.

לזכרה של חנה פינגולד לבית בורג זיכרונה לברכה :

חנה פינגולד לבית בורג נולדה בקרסנוברוד לאמה צפורה ולאביה משה אריה (לייב). בגיל שש התייתמה מאמה שלא יכלה לעמוד עוד בתלאות שנחתו על משפחתה ונפטרה לפני סוף מלחמת העולם הראשונה.האב התחתן בשנית ומספר הילדים במשפחתו גדל לעשר. בגיל 17 נאלצה חנצ’י לתפוס את מקומה של אמה החורגת גולדה -אטל , שנפטרה פתאום מהתקף לב . ניהלה את משק הבית והעתירה על האחים הקטנים ממנה שפע של אהבה ופינוקים כמו אם טובה ואוהבת. בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה הייתה חנה(חנצ’י) מסייעת ככל יכולתה בפרנסת המשפחה. למקומות הרבים אליהם הגיעו לאורך נדודיהם בסיביר הצליחה חנצ’י להוכיח את יכולתה בניהול מטבחים גדולים מה שהביא למשפחתה מעט מזון.חנצ’י לא נרתעה מעבודות קשות שהוטלו עליה בימים הקשים של שנות המלחמה והצליחה לעמוד בהם בכבוד.היא הייתה הכוח המניע במשפחתה שהיה כל עולמה, דאגה לא מעט גם לבריאותם ובשעת הצורך עשתה ככל יכולתה כדי שיקבלו את הטפול הרפואי הטוב ביותר. כמו חלק מבני משפחתה שהתה אף היא בקפריסין שם הכירה ונשאה לבחיר לבה דוד פיינגולד וכשהגיע תורם בהתאם למכסת השחרורים עלו ארצה. בארץ נולד בנם הבכור אביגדור. גם בארץ המשיכה לעזור לבני משפחתה וכשהאח יצחק הגיע אף הוא מקפריסין היה זה ביתה של חנצ’י ששמש לו לבית לכל דבר. חנצ’י הייתה אישה שקולה, טובת לב, צייתנית מסורה ונאמנה. נפטרה בי”א בתמוז תשס”ז. יהיה זכרה ברוך!

לזכרו של יהושע זימרמן זיכרונו לברכה :

יהושע זימרמן שהלך לעולמו באלול תשס”ז היה מאנשי עיירתנו ואני פרל שרה לבית שורצברג הכרתיו כשלפני 12 שנים בערך התחלתי לערוך את האזכרות השנתיות של בני עיירתנו, תפקיד אותו קבלתי מידי אברהם גליקמן ז”ל בתיווכה,בעידודה ובתמיכתה של חנצ’י ז”ל. לא זכור לי שיהושע החסיר אזכרה שנתית כלשהי של קדושי עירנו. בקנאות ובדבקות הקפיד להיות נוכח בכולן. תמיד שאל לשלומם של החברים שלא הגיעו, ואף ניכר היה ,שמאוד אכפת לו מכאלה שמשום מה לא ראו חובה מוסרית להגיע לטקס. הבנתי שלפני עומד אדם מאוד ערכי ,אכפתי ורודף צדק. לא טעיתי.העיתון” חדשות העיר” מקומון של רמלה עירו של יהושע זימרמן פרסם לזכרו כתבה מאת מנשה מרדכי בגיליון מס’ 1174 מה 31.08.07. הכתבה שמשתרעת על פני עמוד שלם מגוללת את קורות חייו עשירי המעש של יהושע למען המדינה שבדרך. יהושע נולד ב1919 בעיר קרסנוברוד למשפחה יהודית ציונית שהעניקה לילדיה חינוך רוויזיוניסטי מבית מדרשו של זאב ז’בוטינסקי. במלחמת העולם השנייה אך טבעי היה שיהושע חבר לארגון האצ”ל והיה איש אצ”ל, בכל רמ”ח אבריו שפעל יחד עם חבריו לארגון,בהצלת יהודים. עם סיום המלחמה סייע כמו שאר חבריו לארגון בעזרה לפליטי השואה וברכישת נשק וציוד ללוחמים במלחמת השחרור.היה בין הלוחמים שאיישו את “אלטלנה” בדרכה לארץ ישראל. “אלטלנה” הייתה אניית הנשק של האצ”ל שיצאה מצרפת ביוני 48′ כשעל ספונה כ900 פליטי שואה ולוחמים ובבטנה כמות גדולה של נשק ותחמושת. ספינת הנשק של האצ”ל נפגעה ביוני 48′ במהלך מלחמת השחרור מירי תותחי צה”ל כיוון שאנשיו סרבו למסור לצה”ל את כל מלאי הנשק שברשותם כפי שדרשה הממשלה דאז בראשותו של דוד בן גוריון,אלא רק 80% ממנו ואת שאר הנשק ליעד ללוחמי האצ”ל שפעלו בנפרד בירושלים. על אף שהאנייה טובעה וספגה אבדות בנפש ראשי האצ”ל ובראשם מנחם בגין החליטו שלא להגיב כדי למנוע מלחמת אחים שעלולה הייתה להביא למרחץ דמים נוראי. משמעות שמה של האנייה “אלטלנה היא נדנדה באיטלקית והיא כונתה כך לציון שם העט של ז’בוטינסקי. יהושע שהיה בין הלוחמים של האצ”ל גויס לאחר מכן לצה”ל ,השתתף בקרבות בתל פלוג’ה ובכיבוש העיר אילת. הוא ורעייתו מלכה שתחי, היו הזוג היהודי הראשון שנישא ב1949ברמלה לאחר שחרור העיר. בתום שירותו הצבאי, התקבל בתור אזרח עובד צה”ל כאחראי על רכב קשר וכמחסנאי ראשי. בד בבד עם עבודתו זו לא זנח את הפעולות ההתנדבותיות שלו למען העולים החדשים כחבר מועצת חרות בעיר רמלה. כשיצא לגמלאות לאחר 35 שנות עבודה בצה”ל חזר לשמש כמחסנאי ראשי והפעם בהתנדבות ובמשרה מלאה. ומוסיף וכותב מר מנשה מרדכי בכתבה שלו את הדברים הבאים: “שלא כאנשי הצבא שלאחר היציאה לגמלאות חפשו קריירה שנייה וכסף,יהושע היה איש בעל אידיאלים של איש אצ”ל שלא הפסיד אף אירוע ומידי שנה נהג לעלות ביחד עם חבריו הלוחמים ולהתייחד עם זכר הנופלים של האצ”ל. הוא חי באידיאלים של פעם , ערכים של נתינה ולא המרדף אחר הכסף ,אדם שלמעשה אין הרבה כמותו”. יהי זכרו ברוך!

לזכרו של זאב בלומשטיין זכרונו לברכה :

זאב בלומשטיין הלך לעולמו בינואר 2009 . את זאב הכרתי מהפעמים הרבות שבו כבד אותנו בנוכחותו ,באזכרות של קדושי עירנו קרסנוברוד. זאב התעניין בכל הקורה לחברי הארגון ומאוד תמך בהמשך פעילותו. ניחן בזיכרון טוב והיה מצוי בגנאלוגיה- אילן היוחסין של רבים מאנשי קרסנוברוד. פעמים רבות נעזרתי בידע הבלתי נדלה שלו לקבל פרטים על בני עירנו. אני אישית מודה לו על ששיתף אותי באירוע מדהים שקרה לסבי יונה ז”ל שנספה בשואה. אירוע שאותו לא השכילו לציין בפני הורי ואף לא הדודים והדודות שלי מצד אמי. זאב ספר שסבי יונה עליו השלום,היה אדם חזק ,שיום אחד בלכתו ביער התנפל עליו זאב ועמד לטרפו, סבי לא אבד את עשתונותיו, לא ניסה לברוח ,רק נאבק בזאב ואף גבר עליו. בשומעי את הסיפור התמלאתי גאווה על שזכיתי להיות נכדתו. להיות נכדה של סבא גיבור. לאחרונה זה מספר שנים, אמנם לא הגיע זאב לאזכרות בגלל בריאותו הרופפת ,אבל ליבו היה אתנו. עד לפני שנתיים לקרת כל אזכרה של קדושי קרסנוברוד היה שולח 50 ש”ח לכיסוי ההוצאות ואני שמאוד הוקרתי אותו, דווחתי לו על כל מה שהתרחש באזכרה. לפני כשנה וחצי כשחלה הרעה נוספת במצבו קיוויתי שזה זמני ושישוב לאיתנו, מה שלצערי לא קרה. כשהרמתי טלפון קרוב לט”ו בחשוון מועד האזכרה לקדושי עירנו ,נודע לי הגרוע מכל ,זאב נפטר. זאב כבר לא אבל רוחו ימשיך ללוותנו עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך!

לזכרו של דודי אריה אלבאום זכרונו לברכה :

דודי אריה שנפטר במרץ 2012  ושקראנו לו לייבו,הכרתי עשרות רבות של שנים ,בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי.
היה אדם שאהב את החיים ותמיד הקרין בריאות ואושר.
קשה ומוזר לדבר עליו בזמן עבר,כיוון שקורץ מחומר נדיר של עוצמה ואופטימיות אינסופית.
תמיד שמחתי להגיד שיש לי דוד וכמה עצוב לי עכשיו לומר שהיה לי דוד, או כדברי חמתי עליה השלום : “יופי של דוד”. היה מסוג האנשים שנעים לפגוש, ועוד יותר להימצא בקרבתו. היה שמח בחלקו ותמיד,תמיד האמין שניתן למצוא פתרון לבעיות ותהיינה קשות ככל שתהיינה. כשאחיו שייע ז”ל הגיע עם משפחתו בשנות ה70′ מרוסיה אחרי שנים ארוכות של ישיבה בכלא הסובייטי בגין עסקנותו הפוליטית , וסבל ממחלת הפרקינסון היה  דודי אופטימי לגבי סיכויי החלמתו בארץ ,ובכל כוחו ניסה לעזור והרבה.
בז’רגון שלו מעולם לא מצאתי את המילה “לא”  תמיד רק  המילה “כן”. וכל בקשה לעזרה הייתה נענית איך לא? במילה, “כן”. העזרה לזולת הייתה נר לרגליו. להורי הייתה לרוב כתובת אחת שאליה פנתה לקבלת עזרה וזה היה לייבו כמובן. לא פעם העלו אבי ואמי על נס את המעשה הבא של דודי: ב1936 הורי עמדו להתחתן ותכננו לבנות את ביתם  על מגרש שקבלו במתנה מסבי וסבתי מצד אמי. לצערם , נתקלו בהתנגדותה הנמרצת של  משפחה יהודית אחת שאף  הוציאה צו מניעה מבית המשפט שאסר על הקמתו. עורכי הדין ששכרו הורי לא הצליחו לבטל את רוע הגזרה. דודי אריה האח של אמי ,שהיה אז עלם צעיר  ונמרץ לא יכול היה לעמוד מנגד ולראות כיצד הקרשים שנועדו לבניית הבית מונחים על המגרש חודשים על גבי חודשים כאבן שאין לה הופכין וכמעט שנרקבים,לייבו החליט להפר את צו המניעה והתחיל בבנייתו של הבית.כשאם המשפחה שהתנגדה לבנייה הבחינה בנעשה פתחה בריצה  כדי לדווח לשלטונות החוק.למזלם של הורי,  דודי אריה היה זריז ממנה הקדים אותה, ובגופו חסם את דרכה וכך מנע את ההלשנה.בסופו של דבר ,הבית קם על אפם וחמתם של מתנגדיו.
את שנות המלחמה הקשות עבר יחד אתנו בסיביר בטייגה.היה מסוג האנשים שידעו לשרוד את תנאי המחסור והסבל .כוחו הפיזי עמד לו לא פעם גם כנגד הגויים האנטישמים . על אף שניחן בעוז רוח ובאומץ לב, אהב  לספר בהתפלאות  גדולה כשעיניו  הכחולות נוצצות מנחת , איך יום אחד כשהזדמן בחברת  קבוצת חיילים רוסיים ליד הר גבוה תלול ומושלג ,ראה ילד גולש ממנו ללא מורא  ובביטחון מעורר השתאות, ואז  שמע את מפקדם של החיילים מצווה לקחת דוגמא מאותו ילד, ולגלוש כמוהו. כשלייבו התקרב אל הגולש הצעיר, גילה לתדהמתו שזה  לא פחות ולא יותר מאשר בן אחותו ובמילים אחרות ,אחי שלום שהיה אז אולי בן שמונה. פניו של דודי קרנו מאושר וחזהו היה נפוח מרוב גאווה.

הדלקת נרות נשמה

קצרה היריעה מלהכיל את הספורים הרבים והמאלפים שהיו לדודי אריה משנות נדודיו ברחבי ברית המועצות דאז, ושמהם ניתן היה ללמוד על חוכמתו והתושיות הרבות שגילה, ושחילצו אותו לא פעם, מהמצבים הקשים ולפעמים אף מביכים שאליהם נקלע. חבל שלא השכלנו להעלות אותם על הנייר. אגב,השפה הרוסית הייתה שגורה בפיו על אף שלעולם לא למד אותה באופן מסודר.
הגיע לארץ בשנת 49′ עם אשתו ושני ילדיו הקטנים.מייד הבין שעליו לסמוך רק על עשר אצבעותיו .עבד קשה בבניין כדי להתפרנס בכבוד ולהעניק רווחה למשפחתו. היה טייח מעולה ועם השנים התפרסם כמקצוען בשטח זה. בפתח תקווה עיר מגוריו רבים הכירוהו כלוקל פטריוט ,העריכו את אופיו ואת כישוריו המקצועיים .
היה אדם רגיש בעל נפש פיוטית ,אהב שירה ,אהב להימצא בחברתם של צעירים ,ואני תמיד ראיתיו כצעיר שלא נס לחו. וכמו שהתבטא אחייני דניאל הבן של שלום אחי “הדוד אריה זה כמו בשיר “האיש ההוא ” שאותו כתב נתן יונתן ואני מצטטת :”איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות”
ולבסוף אוסיף ואומר שפטירתו הזכירה לי את שם המחזה של אלחנדרו קסונה  “העצים מתים זקופים” כי גם כששכב על ערש דווי האמין שיצא מזה ולחיצת היד החזקה שהעניק לסובבים אותו  יומיים לפני לכתו תעיד על כך יותר מכל.
וכמו שכתוב בקינת דוד על שאול ויהונתן בשמואל ב’ פרק א’:”הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה?”

יהי זכרו ברוך!