מסע לפולין – יולי 2017
ב- 2-6 ביולי 2017, נסעתי לפולין כחלק ממשלחת.
יום ראשון – 2.7.17
ביום הראשון ביקרנו בוורשה ועשינו מסלול בגטו. לא נשאר הרבה מחומות הגטו אך הוסבר לנו היכן היו הגטו הקטן והגטו הגדול, והגשר שחיבר בין שני החלקים. ראינו בתים מוזנחים שהיו בתוך הגטו ואוכלסו על ידי משפחות היהודים, כיום על ידי משפחות פולניות. האמת, נדהמתי מגודלו של הגטו; תמיד דמיינתי אותו ככמה רחובות בודדים, והנה פרוס בפני שטח עצום! כמובן, לאחר ששמעתי את מספר היהודים שחיו בתוך השטח הזה, הבנתי באיזו צפיפות נאלצו להתקיים.
ראינו את כיכר השילוחום, ה”אומשלגפלץ”, שכיום הנו אנדרטה ומהווה רק חלק משטח הכיכר. משם הלכנו במסלול הגבורה והגענו לבונקר במילא 18, שם פעלה מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו. שמענו על הגבורה ועל הסוף המר כל כך.
יום שני – 3.7.17
ביום השני נסענו לטרבלינקה, אחד ממחנות ההשמדה שהוקמה במסגרת “מבצע ריינהרד”. האוטובוס הוריד אותנו בחניון והתחלנו לצעוד לתוך יער. הוסבר לנו כי טרבלינקה היתה המחנה ה”יעיל” ביותר, שכן בתקופה קצרה של 15 חודשים בה פעל, נרצחו בין 800,000 ל- 900,000 יהודים. כן הוסבר לנו כי הנאצים השמידו את המחנה כך שלא נותר דבר – אין צריפים, אין תאי גז, אין משרפות. יש רק אנדרטה…
אנו מגיעים לקרחת יער והולכים לאורך אבני בטון גדולות המסודרות בשורה והמדמות לפסי רכבת. בדרך משמיעים לנו את השיר של חוה אלברשטיין – “קחי אותי אתך”:
קחי אותי איתך/צועק הילד לרכבת/קחי אותי איתך/את מגיעה וכבר עוזבת/קחי אותי איתך/צועק הילד לרכבת/קחי אותי אתך/כאן אני נחנק.
“כאן כנראה היה הרציף (ה”רמפה”), כאן ירדו מהרכבת”, מסבירה המדריכה. ואתה מנסה להפעיל את הדמיון, הרי כל כך יפה פה, כל כך פסטוראלי, הייתכן?
ואז רואים את האבנים, קודם את האבנים בכניסה לאתר המייצגות את המדינות מהן הגיעו היהודים שנספו, ואחר כך את האבנים המסמלות את הקהילות היהודיות שהוכחדה בשואה. אלפי סלעים, לזכר מאות אלפי הנרצחים.
לא חרוטים באבנים שמות של אנשים, אלא של קהילות. מלבד סלע אחד, בו חרוט שמו של ינוש קורצ’ק.
קיבלנו ורד והלכנו כל אחד לחפש אבן, להניח שם את הפרח ולהדליק נר זכרון. התרחקתי מהקבוצה והלכתי לקצה האתר; הנחתי את הפרח על הסלע עליו כתוב Chmielnik, הדלקתי את הנר והתבוננתי סביבי.
נכון, אין פה צריפים, אין פה תאי גז, אין פה משרפות; אך מתוך ה”אין” הזה, באמצע המקום השלו והפסטורלי הזה, עולה זעקה קורעת לב, זעקה אילמת של מאות אלפי אנשים שנרצחו על לא עוול בכפם.
מטרבלינקה נסענו לעיירה יפהפייה בשם טיקוצ’ין. ביקרנו בבית הכנסת הציורי (המשוחזר ברובו), שקירותיו מעוטרים בקטעי תפילה ופרקי תהילים. לאחר מכן נסענו ליער לופוחובה, שם מצאו את מותם 3,000 תושבי העיירה. הלכנו בשקט בתוך היער כאשר צעדנו מלווים בצלילי חלילית נוגים.
פה, ביער לופוחובה, נורתה קהילת טיקוצ’ין למוות לתוך בורות. “האם הלכו כצאן לטבח?”, נשאלנו. “למה לא ניסו לברוח?”, מישהי שואלת. “נסי לברוח את, עכשיו” מורה לה המדריכה. והיא מתחילה לרוץ לתוך היער, אבל גזעי העצים כל כך דקים שאפשר לראות אותה בכל מקום. “וכי תברחי ותשאירי פה את ילדייך, את הורייך המבוגרים?” מקשה המדריכה.
ליד הבורות המגודרים בגדרות והאנדרטה שהוקמה במקום, ערכנו טקס “לכל איש יש שם”. הדלקנו נרות זיכרון לזכר נספים ששמותיהם היו רשומים על הנרות, וחברי המשלחת קראו גם את השמות של בני משפחה שנספו בשואה.
יום שלישי – 4.7.1
יום קר וגשום ליווה אותנו בביקורנו במאידנק. בניגוד למחנות אחרים, מבני המחנה שרדו את המלחמה ולא הושמדו על ידי הנאצים. בכניסה לאתר עומדת אנדרטה שמדמה לספינה העומדת על שתי רגליים. ובין הרגלים ניתן לראות, באופק, ארובה ולידה מבנה עם כיפה – הר האפר.
במאידנק ראינו תאי גזים ומחסן בו אוחסנו מכלי ה”ציקלון B”. נכנסנו לצריף וראינו ערימות של נעליים, נעליים שפעם היו שייכות למישהו, מישהי. בצריף אחר ראינו שורות שורות של מיטות עץ. ושמענו זוועות, סיפורים נוראים על סבלם של אסירי המחנה בידי השומרים האכזריים שחלקם גויסו מתוך בתי הסוהר, ועל אכזריותה של אשת מפקד המחנה שאהבה במיוחד קעקועים וביקשה להכין אהילים מהעור המקועקע של אסירים מתים.
ראינו את הקרמטוריום ובו התנורים בהם נשרפו הגוויות, לאחר ש”נותחו” על שולחנות אבן כדי לחפש ולהוציא מתוכן דברי ערך מוסתרים. ליד התנורים נמצא חדר נוסף ובו אמבטיה; ככל הנראה חדר אמבטיה לשימושו והנאתו של מפקד המשרפות, ובו אינסטלציה ייחודית המאפשרת חימום המים מחום התנורים. כמה רוע!
בסוף הגענו להר האפר, הנמצא לא הרחק מהקרמטוריום והמשקיף על בורות ירי. בתוך מבנה עגול עשוי בטון ותחת כיפה המגינה עליו מפני רוח וגשם, ניצב אפר אדם במשקל 7 טון.
יחד אתנו במאידנק באותו יום היתה משלחת גדולה מצה”ל. ליד הר האפר ערכו החיילים טקס ממלכתי. למרות תחושותיי הקשות בעקבות הביקור במחנה, כשהתבוננתי בחיילים העומדים שם ליד האפר חשתי התרוממות רוח, הרגשתי את העוצמה שבנוכחותם במקום הזה – הוכחה לכך שלמרות הכל, לא יכלו עלינו; הנה דורכים כאן חיילי הצבא של מדינת ישראל. וליבי התמלא גאווה וגעגועים לבית.
ממאידנק נסענו ללובלין וביקרנו בישיבת חכמי לובלין. ישבנו בעולם הישיבה ולמדנו על מייסד הישיבה, הרב מאיר שפירא, אשר ייסד גם את מפעל “הדף היומי”. למדנו גם על הרב אריה צבי פרומר, מחליפו של הרב שפירא, שנרצח בשואה.
יום רביעי – 5.7.17
היום ביקרנו בקראקוב, עיר יפהפייה. סיירנו ברובע היהודי של העיר, נכנסנו לכמה מבתי הכנסת ברובע, כולל ה”אלטעשול” ובית כנסת הרמ”א, וביקרנו בבית קברות הרמ”א. לאחר מכן ביקרנו בגטו. ישבנו בכיכר זגודי, בו ממוקם עד היום בית המרקחת “תחת הנשר”, ושמענו על תדאוש פנקייביץ, חסיד אומות העולם, שבזמן השואה היה בעל בית המרקחת וסייע ליהודי הגטו בתרופות, כסף ומזון.
משם נסענו לפלאשוב, מחנה עבודת כפייה ואחר כך מחנה ריכוז. גם מחנה זה הושמד כליל ובמקום נמצאות רק אנדרטות לנספים.
בערב פגשנו חסידת אומות העולם, קשישה פולנייה בשם פאולינה, והיא סיפרה לנו כיצד משפחתה עזרה להציל 17 יהודים.
יום חמישי – 6.7.17
היום, יום האחרון למסע, ביקרנו באושביץ-בירקנאו.
נכנסנו קודם לאושוויץ 1, שרוב אסיריו לא היו יהודים. עברנו תחת השער המפורסם, המודיע לכל באי המחנה כי “ARBEIT MACHT FREI”. כמה מטרים מהשער ראינו את חצר התזמורת של אושוויץ בה ניגנה התזמורת לאסירים היוצאים לעבודה והחוזרים ממנה. וממול, בית הבושת שם “עבדו” אסירות פולניות.
ראינו את חצר ההוצאה להורג. נכנסנו למבנה קטן ובו חדר התפשטות, תא גזים ומשרפות. מבנה קטן זה קרוב מאוד לגדר החיצוני של המחנה, סמוך לגינה של בית המייסד והמפקד הראשון של המחנה, רודולף פרנץ הס. למדנו שלהס היו חמישה ילדים; יכולנו לדמיין אותם משחקים בגינה בזמן שכמה מטרים משם הוצאו להורג ילדים בני גילם. וראינו גם ליד הגדר של הגינה את החצר בו נתלה הס לאחר המלחמה.
אושוויץ 1 הנו מעין מוזאיון. במבנים הנמצאים בתוך המחנה ניתן לראות מיצגים שונים, וביניהם ערימות של משקפיים, נעליים, כלי אוכל, מברשות ושיער – ריבונו של עולם, כל כך הרבה שיער! במבנה אחר יש חדר עם קירות לבנים ועל הקירות העתקות מיניאטוריות של תמונות שצוירו על ידי ילדים בשואה. וחדר שכולו שמות; שמות על גבי שמות של נספים.
מאושוויץ נסענו לבירקנאו (אושוויץ II). פה רוב האסירים היו יהודים. ראינו כי בהתחלה עצרו פסי הרכבת מחוץ למחנה; מקרונות הרכבת ירדו האנשים לרציף והלכו ברגל (או הוסעו במשאיות) לתוך המחנה. בשלב מאוחר יותר, לקראת שליחת יהודי הונגריה לבירקנאו, נסללו פסי רכבת לתוך המחנה.
המראות בבירקנאו היו קשים מאוד. בדרך לתאי הגז, שהושמדו כמעט כליל בידי הנאצים, מוצב תצלום גדול של נשים וילדים שיושבים ברוגע בין העצים; ביד אחד הילדים פרח. הוסבר לנו כי בנקודה זו בדיוק, לא הרחק מתאי הגז, ישבו וחיכו המצולמים, ללא יודעין, לרגע שבו יתפנה תא הגז ויגיע תורם.
ראינו את “הסאונה”, המבנה שבו התקלחו והתלבשו אלה שבינתיים נותרו בחיים.
קשה היה לקלוט את המראות ואת הסיפורים קורעי הלב. אולם עבורי רגע השבר הגיע כאשר נכנסנו לבלוק של הילדים. בכניסה לצריף, שני ציורי קיר, אחד המראה ילדים צועדים בשורה עם כלי נגינה כמו בשיר ” יוסי בכינור, חזי בתוף…”; ובציור השני, ילד עם תיק בדרך לבית הספר. ובתוך הצריף, שורות של מיטות. למדנו כי הילדים ישנו בשלוש קומות ונשאלנו איזו קומה לדעתנו היתה הרצויה ביותר; הפעלנו את ההיגיון ונתנו כל מיני הסברים מדוע היה כדאי לישון באמצע, למעלה. אף אחד לא חשב על התשובה הנכונה: הקומה העליונה היתה הרצויה כי אלה שישנו באמצע ולמטה נרטבו מהפיפי של אלה שישנו מעליהם.
ילדים קטנים ואמללם שברח להם הפיפי בשינה!
אחת מחברי המשלחת סיפרה על בני משפחה מצרפת שנשלחה מדרנסי לבירקנאו– אמא וילדיה הקטנים. לאחר מכן השמיעה לנו המדריכה את השיר “תישן ילד תישן”; והדמעות החלו לזלוג, כאן, בבלוק הילדים, ביום האחרון של מסע עצמתי, כאשר הראש פשוט אינו מסוגל לשאת את הזוועות.
הסיור בבירקנאו והמסע כולו הסתיים בטקס מרגש ליד האנדרטה שבמחנה. שרנו “אלי, אלי” ו”שיר למעלות/אסע עיני אל ההרים/מאין יבוא עזרי…”. וכמובן, שרנו את “התקווה”. וכשצלילי “התקווה” מתנגנות בראשי בדרכי החוצה ממחנה המוות, כאשר פני המשלחת מועדות לשדה התעופה, אני כבר מוכנה לחזור הביתה, לארצנו, לתקוותנו.