להכניס שורט קוד לגלריה

נוף כפרי

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה.

חנוך אונציג הי”ד

וכי מי לא הכיר את בקרסנוברוד את הניך ובניו? אמנם לא מעשירי העיירה נמנה,אך עינו לא 

פרטיזנים

הייתה צרה ברכושם של אחרים, ונתקיים בו הפסוק מיהו עשיר השמח בחלקו! תענוגו הגדולביותר היה לחמוק בערב שבת מן העיירה ולהגיע לחצרו של הרבי מגור כדי לשמוע דברי תורה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והעיירה הייתה כולה למאכולת אש, עמד עדיין ביתו של הניך על תלו לשמחתו ולשמחת משפחתו, שמח שנותרה לו קורת גג. אך שמחה זו לא ארכה זמן רב, כיוון שנפל קורבן כמו רבים אחרים למלכודת שטמנו לו הנאצים י”ש. כשנסוג הצבא הרוסי ועזב את קרסנוברוד לרבה רוסקה, הלך גם הניך לשם, אולם ליד הגבול נתקף געגועים עזים למשפחתו, שינה כיוון וחזר הביתה שבור ורצוץ. גורלו היה כגורלם של שאר בני קרסנוברוד שלא עזבו משיקולים אלה ואחרים את עיירתם.
יהי זכרו ברוך!

נוף כפרי

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה.

ה”ברוזנים” – קטשערס

“ברוזנים”- כך כינו את זוג הקשישים חנה ומשה גרינבוים. ביתם שכן ליד בית הכנסת, מאוד אדוקים היו, ושניהם אהבו ללמוד תורה, עד אשר קשה היה לקבוע בקיאותו של מי גדולה יותר.
כיוון שחשוכי בנים היו אמצו את האחיין של חנה, הרש פכר שהיה יתום מאמו. הרש זה היה

פרטיזנים

קצת פרא אדם ,אבל בעל ידע נרחב . כיון שהתנהגותו הייתה זרה בעיני הבריות כינוהו “הרש המשוגע”. הזוג חנה ומשה לא רוו יותר מדי נחת מהאחיין. הרש לא היה אדוק כהוריו
המאמצים וגם לא נזהר במצוותיו. על אף שידע בעל פה את התנ”ך, לא נמשך ללימודי הקודש אלא התעמק בלימודי שפות ומדעים. בגיל צעיר יחסית עזב את הוריו מאמציו והיה פוקד אותם
פעם ביובל. התפרנס ממתן שעורים פרטיים בבתי עשירים בלובלין, ובית לא הקים .
חנה ומשה מכניסי אורחים היו בכל נפשם ומאודם. ביתם היה פתוח לכל. וכשבית היה צר מלהכיל את כל האורחים הקרואים ,הייתה חנה מציידת אותם בכלי מיטה כדי שיוכלו לישון
ללון במקומות אחרים,כמו בבתי מדרש, או ב”שטיבלעך” של אנשי בלז.
חנה ומשה היו אנשים צנועים חיו חיי עוני ודחק והסתפקו בפת חרבה מערב שבת עד שבת.
האכילה עצמה הייתה אקט טפל בעיניהם, העיקר היו נטילת הידיים והברכות שקדמו לפני ואחרי הארוחה. שלושה מקורות של פרנסה  היו לזוג חנה ומשה. מקור אחד היה סחר בסיד.
הלקוחות באו מקרב יהודי העיירה ואיכרי הסביבה שהכירו את יושרם וסמכו על הגינותם בשקילת הסחורה. מקור שני היה סחר באווזים ובנוצות. הרווח העיקרי היה ממכירת הנוצות.
חנה הכינה מהנוצות כרים וכסתות ששמשו מצעים לאורחיה הרבים. המקור השלישי בפרנסה היה מסחר ביי”ש ועוגות שהיה מיועד רק עבור באי בית המדרש. מהמסחר האחרון נהנה הזוג
במיוחד כיון שעם מכירת היין והעוגות התחייב הקונה לקרוא משני לוחות ,שהיו מונחים מול עיניהם,הייתה זו מלאכת מחשבת של משה’לה סופר ,כשעל אחד מהם רשום “ברכת נהנין” ועל 
השני- “ברכה אחרונה” ,כאשר הקונים היו מברכים בקול רם את “ברכת הנהנין” היו חנה ומשה עונים אמן בקול רם ובפנים קורנות מאושר.
יהי זכרם ברוך!!

נוף כפרי

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה.

משה לייב בורג

רבי משה לייב ז”ל היה אחד הדמויות המופלאות שנעלמה מנוף חיינו. מזגה בתוכה יראת שמיים

פרטיזנים

עם טוב לב ומסירות אין קץ לזולת. נפש שקבלה על עצמה עול תורה באהבה וברצון.היה עסקן ציבורי בכל רמ”ח אבריו. התייחס בכבוד ובחיבה לכל בן אנוש וקשה יום, התחנך בסביבה
חרדית והפנים את רוח התורה ויראת השמים. עמד בראש כל מפעל ציבורי שהיה בעל גוון דתי.
משחר נעוריו קבל עליו שליחויות ושתדלנויות למען הכלל. בצע כל משימה בהתלהבות חסידית במסירות ובשמחה. מבין הפעילויות הברוכות שלו יש לציין:
א) שחרור בחורי העיירה משירות צבאי בתקופת מלחמת פולין נגד הבולשביקים.
ב) עזרה בהקמת בית הכנסת שנתיים לאחר שנחרב במלחמת העולם הראשונה, הודות למרצו ולשלהבת האש שבערה בעצמותיו.
ג) סובב בחג הסוכות בין בתיהם של יהודי העיירה שלא יכלו להגיע לבית הכנסת מפאת מחלתם וזיכה אותם במצוות נטילת הלולב.
ד) במסגרת עיסוקיו ב”חברת קדישא” לחם על שמירת דיני הקבורה במחיר של סיכון עצמי.
ה) אסף כספים עבור עניי העיר, עריכת המבצע “קמחא דפסחא” ותרומות לקופסת ר’ מאיר בעל הנס.
כל הפעילויות האלה התבצעו בהתנדבות ושלא על מנת לקבל פרס, על אף מצבו הכלכלי הקשה לא הרשה לעצמו ליהנות אפילו במעט מסכומי הכסף הגדולים שאותם גלגל וחלק לנזקקים
למרות שהוא עצמו היה נזקק להם גם כן. בשלהי מלחמת העולם השנייה שהה ברוסיה ,ועל אף התלאות הרבות שהיו מנת חלקו כמו של רבים אחרים,שרד בזכות מעשיו הטובים.
לבסוף הגיע ארצה. לא טלטולי הדרך ולא הקור העז של סיביר הצליחו לקרר את מזגו הסוער להמשיך לפעול למען הצבור. אבן הנגף שעמדה בדרכו והקשתה עליו בביצוע משימותיו הייתה
בריאותו,שהלכה והידרדרה. לאחר שגר שלוש שנים בתל-אביב, קנה לו דירה צנועה ברמת ים שבבת ים ולפני שנכנס לביתו החדש דאג איך לא, שיבנה בית כנסת שכונתי, ועוד בחייו ראה את בית הכנסת בנוי ועומד על תילו וקולות של לומדי תורה מהדהדים מתוכו.
בן ע”ג היה במותו לדאבון ליבם של כל מוקיריו. יהי זכרו ברוך!

אבא כפי שזכור לי: מספרו של יצחק בורג ז”ל מעיירה בפולין עד לארץ ישראל” בעריכת בנו אבי בורג.
אבא היה אדם עסוק תמיד בפרנסת המשפחה ובענייני הציבור, עם זאת נוכחותו בבית הייתה מורגשת בכל תחום ,וחום ליבו ומזגו הנוח הישרו אווירה תמידית של רוגע ופיוס. לאבא, שלא היה מהעשירים, הייתה הופעה נאה, והוא עורר יחס של כבוד מצד כל אלה שבאו איתו במגע יהודים ופולנים כאחד. גם אנחנו שלמדנו כעת ב”חדר “קבלנו יחס מיוחד בהיותנו בניו של משה לייב.
משחר ילדותי זכור לי איך ביום הזיכרון השנתי לאמא היה מעמיד את שבתאי ואותי על ספסל בבית הכנסת ואומר אתנו קדיש לזכרה.
בשנים בהם למדנו בבית הספר היה מעיר אותנו הקטנים כל בוקר בשעה 6.00,כאשר המגפיים שלנו עומדים ליד הדלת נקיים מהבוץ של אתמול ומצוחצחים .הוא דאג שלפני היציאה לבית הספר נתפלל תפילה קצרה ונאכל ארוחת בוקר. בכל אותן שנים הוא דאג שבנוסף ללימודים בבית הספר הממלכתי הפולני , נלמד אחר הצהריים אצל הטובים והנאורים שבמלמדים היהודיים.
דמותו החינוכית ותבונתו עזרו לנו בכל שנות המלחמה והנדודים ואפשרו לנו לעמוד כמשפחה מלוכדת ואוהבת גם במצבים הקשים ביותר. בעת ששהינו בקאנסק שבסיביר נודע לנו שבגולג (במחנה אסירים) שבפרברי העיר נמצאים אסירים יהודיים אבא יצר קשר עם אחדים מהם. ובזמן שאנו עצמנו סבלנו ממחסור הוא דאג להעביר להם חבילות לחג למרות הסיכון הרב מול השלטון החשדני והנוקשה.
בגרמניה הוא פעל לארגון אזכרה ראשונה לקדושי קרסנוברוד שנספו בשואה. באזכרה השתתפו יוצאי העיירה ששהו אז במחנה עקורים. כששבתאי ואני היינו בקפריסין, הוא שלח לנו מהארץ מכתבי עידוד יחד עם קטעי עיתונים על הנעשה בחזיתות המלחמה. מכתבים אלה הביעו את גישתו הציונית הנלהבת. אחרי הכרזת המדינה פיסלתי עבורו בקפריסין את עבודתי הראשונה באבן וחרטתי בו את הפסוק מתפילתו היומיומית שהתגשמה “אור חדש על ציון תאיר…”
את הקשר שלי עם טובה הוא ליווה באהדה רבה. ולקראת החתונה שלנו התרוצץ בין מתווכי הדירות ובשכונות, בחיפוש אחר דירה מתאימה לנו ויכולתנו הכספית .כאשר גרנו ברמת גן הוא הגיע מידי פעם מרמות -ים הרחוקה וליווה בחום ובאהבה את צעדינו הראשונים כזוג צעיר .

נוף כפרי

פרטיזנים

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה.

מוישלה סופר

על מוישלה סופר שמעתי מפי הורי עוד כשהייתי ילדה קטנה. בקרסנוברוד ובעיירות הסביבה נשא בפי כל שמו של מוישלה סופר ,הוא היה אדם ממוצע קומה נעים הליכות כשחיוך רחב נסוך על פניו המעוטרים זקנקן לבן ומקטרת נצחית בפיו, מקטרות היו לו למכביר, ארוכות וקצרות לחגים ולימי חול, במיוחד בלטה זו של חג הפורים שהייתה ארוכה מאוד והגיעה עד הברכיים והייתה עשויה מטבעות בצבעים שונים. לדבריו הוא קבל אותה בירושה מאבות אבותיו.
בזכות פשטותו, חוש ההומור שבו ונכונותו להתרועע עם פשוטי העם ונכבדיו כאחד ,היה אהוד ומקובל על כל הבריות. עם כולם מצא שפה משותפת ,אהב את כולם וכולם אהבו אותו. מחסידי בלז היה ,שמר תורה ומצוות ונזהר בקלה כבחמורה. היה סופר סת”ם מעולה, ובעל כישרונות בשטחי אמנות שונים כמו ציור חריטה בעץ ובמתכת ,כתיבת שירים והלחנתם והופעה בפני ציבור בקטעי הומור, שירה ובסיפורי מעשיות שמוסר השכל בצידן. הוא היה הכוח המניע והרוח החיה מאחורי כל מסיבה ושמחה שהתקיימה בעיירה. איש לא העז להרים אירוע או שמחה בלי שמשה”לה סופר יהיה נוכח, השמחה לא הייתה שלמה ללא הבדיחות והמעשיות שלו. בעיקר השקיע את כל כולו בחתונות של עניים שידם לא הייתה משגת בשכירת בדרנים ונגנים. במקרים אלה הוא היה עושה שמח במקומם. לאחר החתונה בליל שבת ל”שבע הברכות” היה אוסף סביבו חבורה שלמה של חסידים ואתם מגיע לביתם של הזוג הצעיר ומעלה בפניהם סיפורי חסידים ומעשיות על רביים ויהודים טובים ומתבלם בדברי חכמה. לקראת סוף הערב היה יוצא בריקודים וסוחף אחריו בהתלהבותו את כל הקהל. ריקוד היה לו לר’ משה”לה ,ריקוד ה”ברוגז “ואמר מי שאמר,שמי שלא ראה את ר’ משה”לה מפזז את ריקוד ה”ברוגז” לא יודע ריקוד מהו. ריקוד ה”ברוגז” היה ריקוד פנטומימה שהראה את ניסיונותיו של אברך צעיר כיצד לפייס את אשתו הזועמת. את תפקיד האישה הכועסת היה ממלא חסיד, ואילו משה”לה היה בתפקיד האברך המפייס. בריקוד שנמשך שעה ארוכה היה משה”לה מדי פעם מוציא ע”י תנועות שונות ומשונות מתנה מכיסו במטרה לכבוש את ליבה של רעייתו שלבסוף נענתה והתרצתה לו.
משה”לה סופר עשה רבות למען אחרים, אם זה בעזרה לנזקקים ואם זה בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אבל לביתו עשה מעט מאוד. למרות היותו אמן בחסד עליון , נשאר עני וחי בדוחק כל ימי חייו. הוא אמנם לא התברך בעושר גשמי אך עושר רוחני היה לו ובשפע.
לאחר מותו בין שאר דברי ההספד אמר רב העיירה: “צדיקים אחרי מותם קרואים חיים” ,ואמנם רבי משה”לה לא מת מבחינתם של בני עיירת קרסנוברוד , דמותו היקרה המשיכה לחיות בליבותיהם של כולם ובייחוד באלה שבאו לחסות בד’ אמותיו.
יהי זכרו ברוך!

נוף כפרי

פרטיזנים

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה.

הרב מוניש מרגליות הי”ד

הרב מנחם מרגליות הי”ד מוצאו ממשפחת רבנים. בשנת 1924 הוכתר כרבה של קרסנוברוד. תלמיד חכם בקי בש”ס ובפוסקים,היה גם בקי בדברי הימים ונואם מצוין,פיו היה מפיק מרגליות ממש,ובדרשתו הראשונה כבש אפילו את לבם של מתנגדיו. מר א. לוכפלד זכה להיות מתלמידיו הראשונים בלימודי התלמוד. הסבריו היו מאלפים והם נמוגו כמו מן בפיותיהם של הבריות והשאירו טעם של עוד. את השכלתו התורנית זקף מר לוכפלד לזכותו של הרב מרגליות. מאוחר יותר כאשר לוכפלד נמשך לספרים חיצוניים קרא לו הרב ושכנעו שאין זה מן ההכרח לשאוב כפירה יחד עם חכמה מספרים אלה. ניתן לקרוא ספרים וגם ללמוד תורה מבלי לצאת לתרבות רעה. ואמנם כך נהג מר לוכפלד עד אשר עזב והלך להכשרה. הרב מנחם מרגליות זצ”ל היה אדם חביב תורם ומתרים . ביתו היה פתוח לכל דכפין. לקח חלק פעיל במוסדות של אותם ימים כמו : “הכנסת אורחים”, “גמילות חסדים”, “ביקור חולים”. סופו היה כסופם של שאר בני העיירה , הוא נספה ע”י הצורר ולא נודע מקום קבורתו .
יהי זכרו ברוך!

נוף כפרי

פרטיזנים

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה. 

אברהם שנור

אברהם שנור היה איש חכם ,ישר והגון. סנדלר היה במקצועו. מקצוע זה לא עבר אליו בירושה אלא אותו למד מאחרים אף עלה במומחיותו עליהם. אברהם אמץ לעצמו שני עקרונות הראויים לציון: א) עיסוק במקצוע כערך חשוב. והעמדת העבודה בראש סולם העדיפויות. ב) גישה ריאליסטית לחיים. חייב אדם לדאוג לענייניו הגשמיים לפני שהוא מתפנה לעסקי רוח. כיון שאם אין קמח אין תורה. את רוב שעות הפנאי היה מבלה בבית המדרש. מסתופף בצל לומדי תורה ותלמידי חכמים ושותה בצמא את דבריהם. חינך את ילדיו ברוח העקרונות שבהם דגל, דאג שילדיו יהיו בעלי מקצוע. את בתו השיא לכובען בשם געציל ארליך שהיה בחור ישר דרך מחסידי בעלז. ממנו רווה נחת כיון שהאיש הגשים הלכה למעשה את דרך חייו. ביום עבד חתנו בבית המלאכה שהיו בו שלוש מכונות תפירה שפעלו במלוא הקיטור ובערבים בשעות הפנאי היה מתפנה ללמוד תורה בבית המדרש. יורשה לי לשבח את אברהם שנור ואת אשתו אלקע זכרונם לברכה ולהעלות על נס את יחסם הנדיב לאבי . אבי חיים לייב זכרונו לברכה נולד בזמושץ וכשהתייתם מהוריו בגיל 7 הגיע לקרסנוברוד והוא חסר כל. חפש בית חם שיוכל לחסות בצילו. לאחר ימים ארוכים של רעב ומחסור נמצא לו פתרון בביתם של אברהם ואשתו. אבי עבד בביתם כשוליה של סנדלר משך 10 שנים ,עד גיל 18 בערך. אברהם שנור שמש לאבי לא רק מורה שממנו למד את סודות המקצוע, אלא גם מחנך ,מדריך ומורה נבוכים בחייו כאיש צעיר שכל עתידו לפניו. אלקע אשתו של אברהם טפלה בקנאות הראויה לציון באספקת מצרכי מזון עבור משפחתה. אבי ציין בפנינו לא פעם שבביתם של שנור קבל אוכל לשובע אחרי חדשים רבים של חרפת רעב שהייתה מנת חלקו. לשמחתו בבית זה לא ידע מחסור האוכל היה מזין הוגש בזמן ובכמות מספקת. יש לציין שבאותם ימים היה לא מעט עוני ועליבות אצל משפחות רבות שידם לא הייתה משגת לקניית חלות לשבת. לאחר 10 שנים בבית משפחת שנור היו לאבי סכומי כסף נכבדים שבאו לו הן מעבודתו והן מרווחי תכניות חסכון שהיו ברשותו הודות לעצתם הנבונה של אברהם ואשתו אלקע. אברהם גם יעץ לאבי לעזוב את ביתו ולהקים בית מלאכה משלו. אברהם קבע חד משמעית שאבי חייב לעמוד ברשות עצמו ולבנות לו קן משלו. על אף ניגוד האינטרסים שם אברהם את ערך ההגינות כנר לרגליו. אברהם שנור הקרין מחכמתו ומניסיונו על הסובבים אותו. הוא היה מבחינת נאה דורש ונאה מקיים . יהי זכרו ברוך!

נוף כפרי

פרטיזנים

יהודי קרסנוברוד היו אנשים פשוטים שמשאת נפשם הייתה להביא לחם לפי הטף וספר לרוות את צימאון הנפש לדבר השם. כמו בכל קהילה כך גם בין אנשי העיירה היו כאלה שהתבלטו במיוחד בכישוריהם היצירתיים בחוש ההומור, בטוב ליבם ובחכמתם. אני מבקשת להתמקד בדמויות שחיו עשרות שנים לפני מלחמת העולם השנייה ושהתברכו בתכונות אלה ואולי אף יותר מזה. הדמות הראשונה שברצוני להתעכב היא של יושה העגל או כפי שכינוהו אנשי העיירה “יושה קאלב”

יושה עגל

מעשיו של יושה העגל שמשו כנראה נושא למחזהו של יצחק בשביס זינגר בשם זה. יושה העגל שחי בעיירה שלנו וששמו היה יוסף היה אדם מוזר. חשבוהו לשוטה מפני שעל כל שאלה היה עונה רק בכן ולא. הוא התפרנס בדוחק מסבלות ושליחויות שונות ושכרו שולם לו בפרוטות מעטות.אך את עיקר פרנסתו מצא בכריית קברים שתמורתם קבל מקום בבית הקברן להניח שם את ראשו וגם מזון דל שכלל לחם ותה. לימים למד יושה העגל לכתוב תפילין ומזוזות אצל משהלה סופר. הוא חי חיי עליבות והיה נתון לחסדם של אחרים. כאשר הקברן גרש אותו מביתו מצא יושה מחסה בבית המדרש. יום אחד פרצה מגפה בעיירה ובני העיר החלו לתור אחרי כל דבר המסוגל לעצרה. הם החלו לחזור בתשובה והחליטו גם להעזר בסגולה עתיקה שמקורה בספרי הקבלה, השאת זוג יתומים בשטח בית העלמין. בפעולה זו טמון סוד לעצירת המגיפה ולהפיכת האבל לששון. כעבור זמן לא רב נמצא הזוג המתאים. אנשי העיירה החליטו להשיא את יושה העגל שהיה יתום מאביו ומאמו עם בתו של הקברן שהיתה יתומה מאם. העמידו חופה בבית הקברות וערכו חתונה כדת וכדין. עשירי העיר דאגו להוצאות החתונה ולמתנות לזווג הצעיר. ואכן,כעבור זמן קצר נעצרה המגיפה. עלי לציין במאמר מוסגר, שגם בבית העלמין הישן של תל-אביב נערכה חתונה יהודית עם תזמורת שירה וריקודים. זה קרה ב-1902 כאשר פרצה בא”י מגיפת כולרה קטלנית שהפילה חללים רבים בכל אזורי הארץ. בייחוד בערים הקרובות לקו החוף;עזה,לוד ויפו. אישה צעירה בשם לובה רזניק ילידת רוסיה הלבנה, שהייתה בתו של הרב אברהם יצחק סטוזנסקר, ששימש אחד מראשי ישיבת מאה שערים בירושלים השיאה זוג יתומים בבית העלמין החדש של יפו ולימים בית העלמין הישן של תל-אביב ודאגה להוצאות החתונה ולפרנסתו של הזוג הצעיר. ואמנם כעבור זמן קצר נעצרה המגיפה.יושה העגל נעלם זמן קצר אחרי החתונה . אחת השמועות גרסה שהוא הצטרף למיסיונרים, והאחרת שנהרג על ידי האיכרים. בינתיים יושה העגל נשכח מליבם של של רבים מבני העיירה . יום אחד הגיעה שמועה שחתנו של הרבי מזשינעוו ,משה חיים קמינר, נעלם מביתו זמן קצר לאחר שנשא לאישה את בתו של הרבי . נושא זה העסיק את בני העיירה זמן מה עד שגם זה נשתכח מליבם. העסק הסתבך רק כאשר אחרי קרוב לשנתיים שב רבי משה קמינר לביתו. השמחה הייתה גדולה בחצרו של הרבי מזשינעוו ,ולכבוד המאורע ערך הרבי משתה גדול ומפואר בביתו של הרבי מבעלז. בבית הרבי מבעלז שהו באותה עת גם חסידים מקרסנוברוד בינהם היה משהילה סופר ,אלחנן ,אלי שוסטר ועוד,שהוזמנו לאותה ארוחה חגיגית. כשלב כולם טוב ביין הוצג חתנו של הרבי בפני הקהל. המוזמנים מבני קרסנוברוד נדהמו לראות שאותו ר’ משה חיים קמינר אינו אלא יושה העגל בן עיירתם. כהרף עין קם אחד מבני קרסנוברוד ,אלי שוסטר וסטר סטירה מצלצלת על לחיו של החתן שנשאר נבוך ומבולבל ולא הצליח להוציא הגה מפיו. קמה מהומה והקהל התפלג לשתי מחנות. מחנה אחד של אנשי קרסנוברוד שטענו בקולי קולות שהחתן אינו חתנו של הרבי ושמו אינו משה חיים קמינר אלא יושע עגל, ושהוא בעלה של בת הקברן מקרסנוברוד. מחנה שני כלל את בני זשינעוו שלא הצליחו לשלוט בכעסם וכמעט קרעו את בני המחנה הראשון לגזרים. בני זשינעוו טענו שזו עלילה ושאי אפשר להגיד דברים כאלה על חתנו של הרבי. בשוך הסערה סוכם להביא את העניין לדין תורה, בפני בית דין של רבנים מוסמכים וגדולים בתורה. בפני בית דין זה הופיעו משהילה סופר ,הקברן ובתו העגונה. אלה טענו שהם מכירים אדם זה כיושה עגל שגדל ונתחנך בעיירה ואף נשא לאישה ביום פלוני את בתו של הקברן . לעומתם טענו הרבי מזשינעוו וחסידיו שאדם זה הוא רבי משה חיים קמינר כיוון שבשובו הביתה הכיר את אשתו ונתן בה סמנים שבינו לבינה. בנוסף לכך הוא זכר את הדף מהספר שבו למד בלילה שלפני העלמו. טענות שני הצדדים היו הגיוניות וההתדיינות ארכה חודשים רבים. לבסוף הוכרע הדין ולשמיעת פסק הדין התאספו אלפי סקרנים מאנשי הסביבה. פסק הדין לא היה חד משמעי ולכן גזר הדין קבע שעל יושה עגל הוא משה קמינר לתת גט פיטורין לשתי נשותיו ואחר כך רשאי הוא לשאת מחדש את אחת מהן לפי ראות עיניו. עלי לציין שלשמחתי קבלתי הערה מעניינת מחברנו יצחק בורג בקשר ליושה עגל. החבר יצחק בורג ספר לי שההצגה יושה עגל או כפי שכונתה יושע קאלב מאת יצחק בשביס זינגר רצה מספר שנים בוורשה של אמצע שנות ה-30 . אביו של יצחק שהיה בשנים 36 ‘-37′ כבן 55 שנים שמע מפי הנופשים שהתארחו בפנסיון שלו,רשמים מאותה הצגה שהייתה באותם ימים מאוד מפורסמת. עוד הוסיף וספר שהמגרש שעליו בנה את ביתו ושאותו קנה בכסף מלא היה שייך ליושע עגל ולאחיותיו שהיו יורשיו של מגרש זה. כיון שהמגרש נמכר אחרי היעלמותו של יושע חייב היה אביו של יצחק להשיג גם את חתימתו של יושע שהייתה חסרה להשלמת העסקה. האב חיפש את יושע ולבסוף מצא אותו בגליציה וכך השיג את חתימת ידו. באותו מעמד התוודה יושע עגל שאכן הוא התחזה למשה חיים קמינר חתנו של הרבי מזשינעוו . מעשה שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1905-1910 . המעשה הסעיר בזמנו את רוחם של רבים ומצא פורקנו בספרות ואף לתיאטרון הגיע. יורשה לי לציין במאמר מוסגר, שבפברואר 2010 קבלתי אי מייל מהגב’ אילנה פולק שהיא נכדתה של לאה פירשט לבית אלבאום שנולדה ב1883 בקרסנוברוד ,לדבריה ,היצירה “יושה עגל” היא לא של בשביס זינגר אלא של אחיו הגדול ישראל יהושע זינגר שהם גם קרובים רחוקים של הגב’ אילנה מצד אמה.

עיירה בפולין בית הכנסת במרכז

עיתון יהודי מדווח בפולנית על מעשי רבנים

עיתונים יהודיים בפולין

עסקני פועלי אגודת ישראל

לפני מלחמת העולם הראשונה מנה הישוב היהודי בקרסנוברוד כ400 משפחות ועשרות אחדות של יהודים מכפרי הסביבה.
כ20 ק”מ מהעיירה שכנה עיר המחוז זמושץ שהגישה ליהודי קרסנוברוד שירותים מוניציפאליים ושרותי בריאות .היהודים שחיו בזמושץ’ הושפעו מהשינויים שהתחוללו באותם הימים ולכן נבדלו מאנשי עיירתנו באורח חייהם,בלבושם ובהשכלה שרכשו.
לעומתם , יהודי עיירתנו לא נכנעו לרוח הזמן ושמרו בקנאות על ערכי היהדות ובראש וראשונה על קדושת השבת ועוררו לא פעם את קנאת הגויים בזמירות השבת שבקעו מחלונות הבתים. העיירה הייתה מוקפת ערוב ובימים הנוראים היו אנשיה ממלאים את לבותיהם בהרהורי תשובה וחשבון נפש ומוסיפים שעורי תורה בבית המדרש עד השעות המאוחרות של הלילה.
חיים שלווים אלו ומלאי תוכן יהודי נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כעשרים מבחורי העיירה גויסו לצבאו של הצאר. הפרידה מהבחורים הייתה קשה , הבכי וזעקות השבר הגיעו עד לב השמיים . בינתיים הלכה וקרבה המלחמה , שלטונות הצאר ציוו על על אנשי העיירה להתפנות . השתררה בהלה גדולה, אנשים החלו במהירות לחפור בורות בחצרות בתיהם כדי להסתיר דברי ערך. ולבסוף ברחו מן העיירה, כשהם נושאים עמם רק החפצים ההכרחיים לקיומם. העיירה התרוקנה מהר מאוד מיושביה ובקרבות שהתחוללו בה נשרפה כליל.
בשוך הקרבות חזרו היהודים לעיירתם ההרוסה והחלו לבנותה מחדש. בית הכנסת שאף הוא הפך לעיי חרבות לא שוקם מיד ועוד זמן רב עמד בשיממונו. הקהל התפלל במניינים בבתים פרטיים. ב1917 נפטר רב העיירה ר’ נחום פייגנבוים .
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה וקרסנוברוד עברה לחיות תחת השלטון הפולני. אותם ימים היו רעים במיוחד ליהודי קרסנוברוד. הם סבלו קשות מאיכרי הסביבה שהיו באים בימי השוק, מצוידים במטולי ברזל וגרזנים, פורצים לאור יום לחנויות של יהודים ושודדים אותם. לא רק חנויות נבזזו , גם בתים, ורכוש רב ירד לטמיון.
שלושת השוטרים היחידים שאמורים היו לאכוף את החוק משום מה לא הפגינו נוכחות. יהודי העיירה ארגנו מספר פעמים משלחות שבאו להתריע בפני שלטונות פולין בזמושץ על המצב הקשה והעלו חרס בידם. האמת חייבת להיאמר, לו היו היהודים מארגנים הגנה עצמית יתכן שהיו משליטים סדר ומונעים את האבדות הרבות ברכוש . כסימוכין להשערה זו הרי לכם הסיפור הבא:
באחד מימי ראשון תפסו מספר פורעים את היהודי הזקן יעקלה קנבל והחלו להתעלל בו, בין השאר ניסו לחתוך את זקנו בסכין. באירוע הבחין הרש סנדרס (לפלר). בלי הרבה היסוסים, ובלי לאבד זמן יקר ,תפס מטיל ברזל ויחד עם הגיסים שלו הצליח להניס את הגויים בני העוולה .
השקט חזר סוף סוף לעיירה הודות לעשרות השוטרים שהגיעו מזמושץ לקרסנוברוד מצוידים בנשק חם , הם טפלו בפורעים באלות וביריות באוויר. השקט לא ארך זמן רב וכבר ב1920 נערך פוגרום ביהודי העיירה על ידי רוצחי פטליורה שמשך יממה שלמה בזזו, אנסו ואף רצחו שני יהודים . לאחר פוגרום זה ידעה העיירה ימים טובים יותר.
הרבנות הכריזה על יום זיכרון ותענית לזכר אותם שש שנות סבל שעברו על יהודי קרסנוברוד. יום זה צוין בתפילה ובאמירת פרקי תהילים על חורבות בית הכנסת .באחד מימי הזיכרון נכח בן העיירה יוסף רינד,שהגר באותם ימים לאמריקה. הוא היה נרגש מאוד מן המעמד ולאחר שהתגבר על פרץ דמעותיו עודד את יהודי העיירה להקים מחדש את בית הכנסת . ואמנם תוך זמן קצר קם ועד,שטפל בבניית בית הכנסת. טובי האמנים גויסו ממרחקים למטרה קדושה ונעלה זו. לא ארך זמן רב ובית הכנסת עמד על תלו לתפארת ולתהילה .וקירותיו ותקרתו קושטו בציוריו המופלאים של משהל”ה סופר. לבית הכנסת הוחזרה אף מנורת הנחושת ששמשה בבית הכנסת הראשון . הודות לתושייתו של אהרון לוכפלד שהצליח להצילה מבית הכנסת הבוער ב1915 .
יום חנוכת בית הכנסת החדש הפך ליום חג בעיירה. הובאה תזמורת מלובלין שהרקידה לצליליה את הקהל. העמידו שולחנות עמוסים כל טוב לכבודם של בני העיירה. השמחה הייתה גדולה והרקיעה שחקים ,וכמו שנאמר, מי שלא ראה שמחת חנוכת בית הכנסת של קרסנוברוד לא ראה שמחה מימיו.
רבים היו גבאי בית הכנסת ,מהם נציין את אהרון לוכפלד, אליהו זימרמן, יוסף לדרמן, שמואל רינד, יוסף פרידלנדר, מרדכי גורטלר,שמעון אונציג ועוד רבים טובים אחרים וכמובן, נציין את המנצח הראשי של בית הכנסת ליב בורג.
ב1921 נוסדה פולין, היהודים היוו – כ- 10% מכלל אוכלוסייתה. היה זה ריכוז היהודים הגדול ביותר בעולם, ולכן הפכה פולין למרכז היהודי המשמעותי ביותר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. במהלך ועידת ורסאי התווכחו ראשי היהודים בשאלה איזו צורת אוטונומיה יש לדרוש מהפולנים, זאת על רקע המאמץ לכפות על פולין את הסכם המיעוטים . יהודי פולין טפחו תקוות גדולות לזכות במעמד של מיעוט לאומי ואכן בחוזה המיעוטים זכו היהודים באוטונומיה חלקית.
שנות העשרים היו שנים של רווחה כלכלית בקרסנוברוד. היהודים התפרנסו בכבוד, כשליש מאנשי העיירה מסחר בעצים. הגויים שחיו בשכנות קנאו וניסו לפגוע בפרנסת היהודים על ידי העתקת השוק ממרכז העיירה לאזור נוצרי טהור שבו לא הייתה ליהודים דריסת רגל. הודות לשתדלנותם של עורכי הדין ובראשם ד”ר הרטגלס בוטלה הגזרה, שעלולה הייתה לשבורת את מטה לחמם של היהודים לשמחתם של היהודים השוק חזר לפעול במתכונתו הישנה.
באותן השנים החל לחלחל הרעיון הציוני בקרב הנוער היהודי בקרסנוברוד. הוקם ארגון הנוער הציוני בסיועה של הלשכה הראשית של הקרן הקיימת בוורשה. הרעיון הלהיב צעירים רבים שהחלו לפעול במסירות באסוף כספים עבור הקרן הקיימת, ביניהם היו יעקב זימרמן, יהושוע גורטלר, אליעזר גליקמן, אליהו רינד ואחרים שאף צוינו לשבח עבור פעולה ברוכה זו.
התקיימו אספות חברים, הוקמה ספרייה ואולם קריאה גדול ואפילו מועדון ששקק חיים ברב שעות היום, הכול בתמיכתה ועידודה של ההסתדרות הציונית . יש לציין שעל מדפי הספרים שבספרייה צצו בצד ספרי הקודש גם ספרי השכלה.
חברי הארגון הציוני פעלו בתנאים קשים, ולא אחת נתקלו בהתנגדותם של חלק לא מבוטל של יהודי העיירה שבאחת ההזדמנויות לעגו ,גדפו ואף העליבו פעילים שניסו למכור פירות יבשים לכבוד ט”ו בשבט כדי להעביר את התמורה הכספית לקרון הקיימת .הארגון הציוני לא האריך ימים , הוא התפרק למספר ארגונים כמו “פועלי ציון”, “דרור” (פרייהייט), ” המזרחי”, “הציונים הכלליים” והרוויזיוניסטים שהיו במעוט.
באותם ימים נוסדה גם אגודת “החלוץ” שחלק מחבריה היו בהכשרה וביניהם כאלה שהצליחו להגשים את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות לארץ. מבין המפלגות קם גם ה”בונד” שהייתה מפלגה אנטי ציונית שדגלה בסוציאליזם, שראתה בהקמת מסגרת אוטונומית תרבותית בתוך פולין את הפתרון לבעיה היהודית.. הם פעלו נגד האנטישמיות ופעלו בעיקר לשיפור תנאי עבודתו של הפועל היהודי. הייתה גם המפלגה הקומוניסטית שנרדפה קשות על ידי המשטר הפולני. בנוסף הייתה גם “אגודת ישראל” שהייתה מפלגה חרדית שראתה בציונות פגיעה ברעיון המשיחי וקיימה מערך של “חדרים”, ישיבות ,בתי מדרש ובתי ספר להכשרה מקצועית. באותם השנים חל גם מהפך בחינוך ילדי העיירה ההורים נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר העממי הממשלתי מכוח חוק חינוך חובה שנחקק באותם ימים. בחציו הראשון של היום למדו ילדי ישראל למודים כלליים בתנאים נאותים בבית הספר הפולני שחדריו היו מאווררים שטופי אור ונקיים. אך את למודי הקודש בחציו השני של היום נאלצו ללמוד בחדרים קטנים חשוכים ומלוכלכים, מה שגרם לא מעט עגמת נפש. את הפתרון לבעיה ספקה תנועת המזרחי כאשר פתחה סניף של בית ספר “יבנה” בעיירה. ממרכז “יבנה” נשלח מורה ללמד עברית. היה זה הפדגוג המוכשר ב. כהנוביץ. ואילו על למודי הקודש בבית הספר הופקד ר’ חיים אונציג. יש לציין שתלמידי בית הספר רכשו ידע רב בשפה העברית בזמן קצר יחסית. על אף ההצלחה בית הספר לא האריך ימים וזאת משום החיכוכים הרבים שהיו בין שני מוריו.
גם סביב מינויו של רב העיירה הייתה שערורייה לא קטנה. חסידי רדזין שהיו במעוט ניסו למנות רב מטעמם. הדבר נתקל בהתנגדות נמרצת של רב אנשי העיירה שהציעו את הרב מנחם מוניש מרגליות. לאחר מריבות רבות הובא העניין לדיון בפני הרב מטרנוב, רבי מאיר אריך זצ”ל. הרב מטרנוב פסק לטובת הרב מוניש מרגליות, כיון שנבחר ברוב קולותיהם של אנשי העיירה. הרב מרגליות כהן כמנהיגה של העדה בעיירתנו משנת 1923 ועד שנספה בידי הנאצים ימ”ש.
לחיי התרבות של העיירה תרם רבות גם חוג הדרמה שבראשו עמדו אשר הנדלסמן ויהושע באב”ד. החוג העלה מספר הצגות שהצלחתם הייתה מעל למשוער.
בשנים 36′-37′ החלה האנטישמיות בקרסנוברוד להרים ראש.הגויים הפולנים שמו להם למטרה לפגוע בכלכלתם של יהודי העיירה.הם לא בחלו בשום אמצעי להשגת היעד שהציבו לעצמם. פתחו חנויות שהתחרו בחנויות של יהודים, נקטו באלימות ולא אחת השחיתו רכוש יהודי. הם גם מנעו מלקוחות להיכנס לחנויות של יהודים בימי השוק שהמו מאדם. יהודי העיירה היו חסרי אונים. ואם גם זה לא הספיק ניחתה גזרה חדשה מכוון בלתי צפוי- בית הנבחרים הפולני קרי הסיים. הוצע חוק לבטול השחיטה הכשרה, דבר שזעזע מאוד את אנשי העיירה וסביבתה.לבטול רוע הגזרה אורגנה משלחת של ועד הקהילה בראשותו של שמואל גורטלר. היו”ר בן ציון לובלינר ורבני הערים זמושץ’ וקרסנוברוד. המשלחת נפגשה עם הרוזן פודקובסקי שהיה חבר הסנט הפולני ומקורב לנשיא פולין דאז מושציצקו. כצפוי המשלחת לא הצליחה להשיג דבר. ואם לא די בכך ,ניחתה בחורף 37′ צרה חדשה, בתו בת העשר של נוצרי שגר בקרבת מקום נעלמה. כצפוי האשימו את היהודים בהריגת הילדה ולקיחת דם מגופה לאפיית מצות לפסח. לא חסרו עדים שטענו כי במו עיניהם ראו את הרצח. הגדילה לעשות המשרתת הגויה שהייתה כובסת בביתו של הרב. הכובסת ספרה שראתה באחד הארונות שבביתו בקבוקים מלאי דם.ההמון המוסת החל לפתוח קברים טריים כדי למצוא את גופת “הנרצחת”. רק לאחר השתדלות אצל נציב המחוז הופסק חילול הקברים. התעלומה נפתרה באביב כאשר גופת הילדה בת העשר התגלתה ליד סכר הטחנה עם הפשרת הקרח. מהבדיקה הרפואית עלה שהגופה הייתה במים זמן רב מה שאשר שהילדה טבעה בנופלה לאחד הבארות ,שנוצרו על ידי שבירת הקרח שכסה את הנהר הקפוא מעשה ידיהם של תושבי המקום.

עיירה טיפוסית במזרח אירופה

ילדים חסידיים

לבוש יהודי פולני מהמאה ה-18

ראשוני היהודים התיישבו בקרסנוברוד במחצית השנייה של המאה ה-16 . מקומה של קרסנוברוד בצידי הדרך מזמושץ ללבוב. מקומה תרם להתפתחות המסחר,בעיירה התקיימו ימי שוק שבועיים ו6 ירידים שנתיים. היהודים התפרנסו ממסחר,מלאכה ,ומאוחר יותר מחכירת יערות ובוסתנים. כאשר התפתח הישוב קבלו היהודים רשות לארגן קהילה עצמאית משלהם, לבנות בית מדרש ולקדש שטח לבית עלמין. אחת המצבות העתיקות היא משנת 1577 . לקהילת קרסנוברוד היו כפופים גם יהודי כפר חיטקוב השוכן 4 ק”מ מזרחית לקרסנוברוד. במאה ה19 כהנו הרבנים מרדכי יוסף ובנו, ורבי ישראל יעקב. לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה כהנו הרב צבי יחזקאל מיכלזון והרב נחום פייגנבוים מחבר ספר ההלכות “רבתא לשבתא”.זקני העיירה ספרו שגם החוזה מלובלין מוצאו מקרסנוברוד. מספרים על החוזה מלובלין שזמן קצר לפני שעמד לקדש את הכלה שיועדה לו לאשה, דרש לראותה כיון שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה, אך כשראה את פניה סרב לקדשה בטענה,שראה בה את השתי וערב ( כלומר צלב) והחתונה בוטלה.ואמנם אחר זמן מסוים סטתה הכלה מדרך הישר והתנצרה, לא עלינו. החוזה לקח לו אישה אחרת.

לפני מלחמת העולם הראשונה מנה הישוב היהודי כ-400 משפחות. יהודי קרסנוברוד ללא הבדל יחוס או מצב כלכלי היו אחרי יום עבודה רצים לבית המדרש כדי להתבשם בדף גמרא. בשבתות ובחגים היו בני העיירה מתהדרים בלבושם והולכים להתפלל. היהודים שמרו בקפידה על קדושת השבת, ובתקופת הימים הנוראים למדו בערבים בבתי המדרש.
בשנת 1913 בערב חג השבועות באשון לילה ,פרצה שריפה גדולה בעיירה. מוקדי הדליקה היו 2 מחסני סחורות ,האש התפשטה ושרפה מחצית עיירה. המחצית שנותרה כללה בתוכה את בית הכנסת ואת בית המדרש. העיירה התאוששה במהירות משריפה זו ושוקמה כמעט לגמרי עד ערב מלחת העולם הראשונה. עיר המחוז זמושץ ששכנה כ-20 ק”מ מהעיירה הגישה ליהודי קרסנוברוד שרותים מוניציפאליים ושרותי בריאות . היהודים שחיו בזמושץ הושפעו מהשינויים שהתחוללו באותם הימים ולכן נבדלו מאנשי עיירתנו באורח חייהם, בלבושם ובהשכלה שרכשו. לעומתם ,יהודי עיירתנו לא נכנעו לרוח הזמן ושמרו בקנאות על ערכי היהדות ובראש וראשונה על קדושת השבת ועוררו לא פעם את קנאת הגויים בזמירות השבת שבקעו מחלונות הבתים. העיירה הייתה מוקפת ערוב ובימים הנוראים היו אנשיה ממלאים את לבותיהם בהרהורי תשובה וחשבון נפש ומוסיפים שעורי תורה בבית המדרש עד השעות המאוחרות של הלילה.
חיים שלווים אלה ומלאי תוכן נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כעשרים מבחורי העיירה גויסו לצבאו של הצאר. הפרידה מהבחורים הייתה קשה .הבכי וזעקות השבר הגיעו עד לב השמיים. בינתיים הלכה וקרבה המלחמה, שלטונות הצאר ציוו על אנשי העיירה להתפנות .השתררה בהלה גדולה ,אנשים החלו במהירות לחפור בורות בחצרות בתיהם כדי להסתיר דברי ערך,ולבסוף ברחו מן העיירה, כשהם נושאים עמם רק החפצים ההכרחיים לקיומם. העיירה התרוקנה מהר מאוד מיושביה ובקרבות שהתחוללו בה נשרפה כליל. בשוך הקרבות חזרו היהודים לעיירתם ההרוסה והחלו לבנותה מחדש. בית הכנסת שאף הוא הפך לעיי חרבות לא שוקם מיד ועוד זמן רב עמד בשיממונו. הקהל התפלל במניינים בבתים פרטיים. ב1917 נפטר רב העיירה ר’ נחום פייגנבוים . מלחמת העולם הראשונה הסתיימה וקרסנוברוד עברה לחיות תחת שלטון פולין.